זמן אבוד

12.12.95 - יום ההולדת השני שלי.

קצינה בצבא, חודשיים לפני שחרור, עם הרבה מחשבות על האזרחות- כל החיים לפניי ואני הולכת לעשות את זה בדרך שלי- כיף וחופש, אבל מחושב, לא בילתי מוגבל. פסק זמן, אבל לא לפני שאני יודעת בדיוק לאיזו אוניברסיטה אני חוזרת ומתי.

אני חוזרת מהבסיס, מתקלחת ויוצאת לכיוון פלמחים לקורס פסיכומטרי. "אולי תוותרי היום?" היא שואלת על גבול המתחננת, "יש לי הרגשה ממש לא טובה. את גם נראית עייפה". אמא שלי וההרגשות שלה שוב. אני תמיד עייפה. "הכל בסדר, אמא". ואני יוצאת לדרך.

ואני לא זוכרת. לא זוכרת כלום.

זוכרת בוודאות  שפניתי שמאלה לכיוון היציאה מיבנה לבסיס פלמחים, אבל כל השאר נעלם לי. לא יודעת מה קרה ולמה קרה, רק יודעת שזה תפס גם אותי.

הבזק ראשון - אני מרימה את הראש הכבד כל כך שלי ורואה שמשה מנופצת. לאאאאאאאאאאאאאאאא! בשנייה אחת כל כך הרבה מחשבות. למה. למה עכשיו. למה לי. למה עכשיו?!.

וכלום. חזרה לריק. זמן אבוד.

הבזק שני- אני על הכביש מחוץ לרכב, שוכבת על אלונקה, קרררררררררררררררר לי, כל כך קררררררררררררר שבא למות.

רגע, זה לא הזמן למות.

ושוב צוללת. לא יודעת לאן. חור שחור. זמן אבוד.

הבזקים הבאים- הוא מדבר אליי באמבולנס. "קוראים לך ליבנת, נכון? את מזהה אותי? אני למדתי שנה מתחתייך בתיכון. מזהה? תהיי איתי, ליבנת, לא, אל תישני, את חייבת להישאר ערה, את זוכרת איזה קטעים היה ב...? ואיזה צחוקים היה ב...? ואיך קראו לחבר שלך, זה עם הלהקה, נכון? מה כואב לך? את צריכה להקיא? אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, תיכף מגיעים. תישארי איתי.והוא מחזיק לי את היד ומדבר. ואני צוללת וחוזרת, ורועדת, ושוב צוללת, והאורות, והסירנה של האמבולנס, והוא, שאני לא זוכרת אפילו איך קוראים לו, שלא מפסיק לדבר לרגע, תן לי לישון...

אבל הוא לא נתן לי לישון. תודה! כבר הייתי שם וחזרתי כי קראת לי בשמי ולא יכולתי להתעלם.

הפרטים היבשים: התנגשות חזיתית ברכב שנהג במסלול הנגדי. סימני החלקה על כביש רטוב. נהיגה במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך.
א-ש-מ-ה.

אבל מה אני עושה עם כל הזמן האבוד? איפה אני אמצא את התשובות למה לעזאזל קרה שם?

כמה חודשים אחרי, אני אוזרת אומץ ונוסעת למקום התאונה. שום דבר שם לא מרמז לי על כלום. כאן סטיתי, לכאן הגעתי, משם הגיע האמבולנס לחלץ אותי, אבל אלה רק עובדות שסיפרו לי, לא פרטים מהזיכרון שלי. איפה הזיכרון שלי?...

לנהוג חזרתי הכי מהר שיכולתי. ידעתי שאם אני אדחה את זה הפחד רק יתגבר. אבל בכל נהיגה שהיתה לי, אפילו נסיעה קצרה בתוך העיר, הדופק שלי היה מגיע לקצבים לא הגיוניים, ומן הפסקת נשימה ארוכה ליוותה אותי עד לחנייה ביעד. ממש התקפי חרדה יומיומיים שהתעלמתי מהם בכוח. זה נעשה קשה יותר כשנהייתי אמא ובכל נסיעה הייתי צריכה לנהוג, לתת מוצץ, להצחיק, לשיר, וכל זה תוך כדי התמודדות עם הפחד הכי גדול שלי שתיכף אני מתה. כל פעם מחדש. שנים!!!

עד שלפני שנתיים נקרתה בדרכי  ורד, שהציעה לי להשתחרר מהטראומה שלי, ולעזאזל, איך לא פגשתי אותה קודם?

בתהליך מדהים של מדיטציה עמוקה בהנחייתה, חזרתי אל רגע התאונה וחוויתי ה-כ-ל מחדש. נשמע מזוכיסטי, נכון? זה באמת היה. הכל היה כל כך אמתי! הכאב, הזעזוע, הבחילה, הקור, והזמן האבוד שלי שהתברר כביקור במקום אחר, שליו, רגוע, קורן אור, חם ונעים, בו הרימו אותי אלפי ידיים על מצע פרחים בכל מיני צבעים פסטלים. עד שקראו לי. אז חזרתי. ושוב נמשכתי אל האור ואל הרוגע ואל השקט, ושוב חזרתי לגוף שלי. עד שנשארתי בו והאור כבה בשבילי.

כמו במן קסם ביליתי מוסבר, עצם שחזור הטראומה שחרר אותי מהפחדים שליוו אותי, ואני נוהגת עכשיו בלי משקולת דמיונית שמונחת לי על החזה.

 קיבלתי את החופש שלי בחזרה.

עדיין יש לי חורים בזמן מלפני רגע התאונה, אבל אני משלימה עם זה שכנראה אף פעם לא אדע מה קרה לי ואיך או למה הכל התחיל. או שמתישהו יהיה לי אומץ לשחזור נוסף...

ובינתיים, יום הולדת שני שמח לי!

אמא זה לתמיד

ילדים.

הם מעירים אותך באמצע הלילה בצרחות (בדרך כלל כרוכה בכך בקשה של משהו שהם יודעים שלא יקבלו, ולא משנה כמה יצרחו). הם נופלים ונחבלים בבית הספר ומקפיצים אותך באמצע ישיבה לתוך כל הדם הזה, והצרחות כמובן, שוב צרחות. הם מעלים חום דווקא כשאת מזמינה עשרות אורחים לארוחה חגיגית. הם מבקשים תמיד (דווקא?) את מה שאין! הם חושבים שהם כבר יודעים הכי טוב ושאת סתם איזו דמות ארכאית שלא מבינה. הם......רק ילדים.

לפעמים זו פשוט עבודה אינסופית, להיות אמא. שלא לומר "עבדות"...אבל עם כל הקשיים, והעייפות, והלוגיסטיקה המורכבת, והחוסר המובהק בזמן לעצמי- בחיים בחיים בחיים לא עברה בראשי אפילו המחשבה על לעזוב אותם. אני אמא, ואמא זה לכל החיים...

ספר שקראתי לאחרונה ("הבת האפלה"/אלנה פרנטה) השאיר אותי עם הרבה חומר למחשבה. הספר כתוב בצורה מצוינת ואני ממליצה עליו בחום בעיקר לנשים, אבל גם לגברים שהיו רוצים להיכנס למחשבות הכמוסות ביותר המתחוללות בראשן של נשים.

גיבורת הספר חווה מעין יציאה לחופשי כששתי בנותיה הבוגרות עוברות לגור עם אביהן ביבשת אחרת, והיא יכולה לעשות בזמן שלה ככל העולה על רוחה. אף אחד לא תלוי בה יותר, אין לה במי לטפל חוץ מבעצמה, וגם זה כבר לא יותר מידי, ובהרגשת חופש מוחלט זה היא יוצאת לחופשת קיץ בה קורים כל מיני דברים מוזרים (אני לא ארחיב כדי לתת לכם ליהנות בעצמכם מחוויית הקריאה). מה שמפתיע במהלך קריאת הספר (בכל זאת ספויילר) הוא לגלות שבעברה, בהיותה אמא צעירה, לא הצליחה להתמודד עם חיי היומיום והשגרה המאד שוחקת, ויום אחד פשוט קמה ועזבה.

היא, שגדלה עם אמא שכל הזמן רק איימה בצעקות "די, אני הולכת, לא תראו אותי יותר" ואף פעם לא באמת נטשה, דווקא היא עזבה את הבנות שלה לשלוש שנים שלמות, רק כדי לברוח מהמבטים שלהן שניסו לאלף אותה, לגנוב את חירותה. שלוש שנים בהן אפילו לא דיברה איתן. פשוט נעלמה.

לבסוף (תמיד מגיע הסוף), כשהבינה שמה שהיא באמת רוצה זה לא כל החלומות הגדולים שהיא חשבה שיש לה, אלא פשוט לעשות את הדברים הקטנים עם הבנות שלה, אז חזרה לתפקיד האמא בהשלמה עם זה שהיא חיה קצת בשביל עצמה והרבה בשביל הבנות. ככה הצליחה להתמודד עם היומיום ולשמור על השפיות.

זה הטריד אותי מאד לקרוא את זה.

אפשר להזדהות בקלות עם כל הקשיים בחיי היומיום של אמא לשתי ילדות קטנות, אבל מכאן ועד לעזוב הכל - נראה לי פשוט בילתי נתפס. יצא לי לקרוא הרבה כתבות על אמהות שנפרדו מילדיהן לשנים ארוכות, בין אם בגלל גירושים מכוערים, התמכרויות למיניהן או עזיבה לצורך טיפוח אהבה חדשה בארץ אחרת. בכל המקרים לא הצלחתי להבין איך האמהות האלו יכלו להמשיך ולנשום ולתפקד יום אחר יום, כשבשר מבשרן נמצא כל כך רחוק מהן. איך לא עשו כל כל כל שביכולתן כדי להתאחד שוב עם פרי בטנן. לא נתפס. לא בעיניי בכל אופן.

אז כן, להיות אמא זה קשה, ושאף אחת לא תגיד לכם אחרת. זה תובעני, זה מעייף, זה לא תמיד כזה מתגמל, אבל זו עסקת חבילה- גם לתקופות הטובות וגם לתקופות הקצת פחות טובות. אין פטורים. אמא זה לתמיד!

הדרך

פעם, כשהייתי טינאייג'רית מרדנית שבטוחה שהיא בין האנשים היותר מעניינים/מיוחדים בעולם, שמתי פעמיי דרומה (אל פסטיבל ערד בימיו הטובים) ואני זוכרת שהעברתי את הדרך הארוכה בהתבוננות באנשים ברכבים שחולפים על פניי, ובעיקר בקבלת החלטה שא-נ-י לא אהיה כמוהם. הרגשתי איזשהו ניגוד לא טבעי בין הנוף המדברי על מרחביו העצומים ותחושת החופש שהציפה אותי מבפנים, לבין הפרצופים הכבויים שאני רואה מהחלון. כמעט כולם נראו בעיניי כמי שחזרו ממסע לוויה. זה היה מבחינתי הסבר מתקבל על הדעת לאפרוריות ולמבט הקודר שהם שידרו. פחדתי שבשנייה שעינם תתפוס את מבטי הם יגנבו את האושר שלי והוא יכבה, וגם אני אהיה כמותם. זה מה שכתבתי אז:

"פרצופים רבים עוברים על פני,

חולפים כעצים הנראים מתוך רכבת דוהרת.

לכל פרצוף זוג עיניים,

חלקן תמהוניות, מהורהרות,

חלקן סוקרות.

מאחורי כל פרצוף- אדם ועולמו,

אך בשבילי אלו רק עיניים גדולות, ריקניות,

שתמשכנה לחלוף על פני כל חיי,

עד שאהפוך לאחת מהן."

היום, בדיוק היום, הרגשתי שאני בעצמי נהייתי הפרצוף מהשיר שלי. והכל מתרחש במהלך נסיעה משפחתית. נסיעה משפחתית אמורה להיות כיף- רוקמים תוכניות כייפיות, מדברים על כל הדברים הכייפים שנעשה, וכשמגיע הרגע - יוצאים לדרך. וכאן בדיוק הבעיה. הדרך. היא בכלל לא כייפית.

בשנייה שנכנסים לרכב הם פתאום רעבים, צמאים, עייפים, ויש להם פיפי, לכל אחד מהם, בזמנים שונים כמובן. אחרי שנמלאו צרכיהם הבסיסיים, הם עוברים שלב (בדיוק כמו פרמידת הצרכים של מסלאו) ומתעניינים בשאלה הקיומית הכי חשובה- מתי מגיעים. מתוך עקרון (שאני כבר לא בטוחה לגביו) אין מכשיר DVD ברכב- שיסתכלו על הנוף, שיספגו את הארץ, אבל זה מעניין אותם בדיוק לחצי דקה, ואז מתחילות ההצקות ההדדיות והקיטורים- הוא נוגע בי, היא מסתכלת בחלון שלי, היא גונבת מילים, הוא נשם את האוויר שלי!!! הטונים עולים, שלהם ושלנו. איומים בנוסח "אנחנו לא נסע יותר לאף מקום, נישאר בבית לנצח" מופרחים לאוויר ומיד נשמעים לי פתאטיים כל כך. גם עצירה דרמטית בצד הדרך תוך הבטחה רצינית שעד שלא יהיה שקט לא ניסע מרגישה לי כמו נשק שאולי לא היינו צריכים להגיע אליו.  אבל אין מה לעשות, לפעמים דרכי נועם פשוט לא מספקות את הסחורה.

אני לא יודעת למה, אבל אני ממש לוקחת את זה אישית. כאילו מדובר בכישלון אישי שלי ואני ממש ממש עצובה. אני מודעת לזה שמי שמסתכל עליי כרגע רואה משהו שהוא ההיפך מאושר, ואני לא רציתי אף פעם להיות חלק מרכב עצוב כזה. 

כל זה גורם לי לרצות להיות במקום אחר. פשוט לצאת מהרכב ולהעלם לי במדבר, בשקט, עם עצמי. אולי אני אפגוש כאן את חברו הנחש של הנסיך הקטן, שיעזור גם לי לחזור לכוכב השקט שלי.

מחשבות מחשבות, ובסוף גם הדרך נגמרת.  

מה קרה להבטחות של אותה נערה מתבגרת?...היא לא ידעה אז דבר או שניים שהיא יודעת היום, אבל היא מנסה למרות זאת לזכור תמיד ולזהות איפה היא רוצה להיות, גם אם לפעמים זה לא בדיוק נראה כך.

אז לא, אנחנו לא באמת נישאר בבית עד שהם יגדלו, אנחנו נמשיך לעשות את זה (לנסוע אל הכיף) וכל פעם נהיה אופטימיים שהדרך תעבור גם היא בכיף- עד שזה באמת יקרה.

ואולי, בעתיד הלא כזה רחוק, כשהם קצת יגדלו, הם יבינו את המסר שאני מנסה להעביר להם בדבקות... שיותר מלהגיע- חשוב ליהנות מהדרך.  

ים של מחשבות

 אנשים שאין להם ילדים אולי לא יבינו את הפנטזיה המטורפת שהייתה לי אשר כללה ים, ספר, שקט ושלווה.

כשאתה הורה, כל ביקור בים מלווה באריזת חצי בית, בניסיונות נואשים לשכנע את הילדים שהם יכולים לבנות ארמון בחול לבד בזמן שאתה מנסה לשבת בנחת, בדאגה שאף אחד לא יטבע ולא ילך לאיבוד, ובהרבה הרבה לכלוך ועייפות כשחוזרים לבסוף הביתה.

בשנים הראשונות להיותי אמא עוד גיליתי אופטימיות, ולפני כל הליכה לים נהגתי להכניס גם ספר לתיק. שיהיה. בשלב מסוים הבנתי שזה די מטומטם מצידי להמשיך עם האופטימיות הזו, וכי הסיכוי שלי לקרוא מילה מהספר היא אפסית על גבול השלילית, וזה השלב בו הפסקתי להכניס ספר ל"תיק-ים". זה גם השלב בו נולדה הפנטזיה: ים. לבד. ספר. שקט. גלים. עיניים עצומות. רוח נעימה. שקט. בלי לרדוף אחרי אף אחד עם ענבים/מלון/אבטיח, בלי לפצל את עצמי לשלושה כיוונים ולוודא שאף אחד לא נעלם מתחת לאיזה גל, נעקץ ע"י מדוזה או סתם הלך לכיוון ההפוך, בלי להיות אמא של, בלי להיות דבר. רק אני והים.

שנים לאחר שהפנטזיה נולדה הזדמנו לי כמה ימי חופש בין עבודה לעבודה, והחלטתי, לאחר שסילקתי את רגשי האשמה, שלא יקרה כלום אם הילדים ילכו כרגיל לקייטנה, ואני אלך עם עצמי ל...ים.

איזו קלילות. תיק קטן, מעמיסה את עצמי, נוסעת בשביל עפר לחוף מבודד, יורדת במדרון תלול, פורשת את הלונגי וחושבת לעצמי- אני כאן, ונושמת את השקט והשלווה שרציתי.

אני נשכבת וקוראת בנחת את הספר שהבאתי, אח"כ מתיישבת ומסתכלת על הנוף, קמה לסיבוב קצר, ומתחילה לחשוב על כל מיני דברים שאני צריכה לעשות...אולי שקט ושלווה זה לא בשבילי?... אני משכנעת את עצמי להירגע ופשוט לא לחשוב. הסופר הצרפתי פול ואלרי אמר פעם: "הטרגדיה הגדולה ביותר של בני האדם היא בכך שאין להם בלם שיכול לעצור ברגעי הצורך מחשבה כלשהי או אפילו את כל תהליך החשיבה". זו באמת הטרגדיה שלי. חוסר היכולת פשוט לא לחשוב.

השקט והמחשבות (על זה שאני צריכה להפסיק לחשוב) מופרים ע"י ארבעה ח'ברה צעירים שמתמקמים לידי עם הרבה מצברוח, מטקות ומנגל.

הדיון שלהם על מי יקבל את הסטייק האחרון (לא ברורים לי השיקולים למה זה נחשב בעיניהם הסטייק הכי טוב) מעייף אותי ואני קמה ומתקדמת לעבר סלע שמזדקר מתוך הים. כל כך יפה להתבונן בגלים מתנפצים עליו. לפתע יש בי דחף משונה להתיישב עליו. אז אני נכנסת למים וצועדת לכיוון הסלע. הגלים קצת מפחידים אותי, אבל אני מגיעה אליו ומתיישבת עליו ומרגישה כאילו כבשתי את האברסט. למשך כמה רגעים יש בי תחושת אושר עילאית, כל כך כיף לי על הסלע הזה לבד. אני אוהבת את האצות, אני אוהבת את הגלים, אני אוהבת את הרוח שמעיפה לי את השיער. אני אוהבת את הסלע הזה. אבל אז פתאום מתנפצים על הסלע גלים קצת יותר גבוהים ואני נכנסת לחרדות ותוהה אם הילדים הרעשנים ישימו לב שהשכנה המתבודדת שלהם נבלעה ע"י גל ויבואו להציל אותי. אחרי שאני לוקחת שליטה על עצמי ומסדירה נשימה, אני מחכה לשנייה שבה הגלים נסוגים, ומגייסת את כל האומץ שבי לרדת מהסלע ולחזור לחוף המבטחים...

הים ואני חברים, אבל רק כשאני במקום שלי, על החוף, והוא במקום שלו. בלי לנגוע בי, בלי לנסות לקחת אותי, כמו אז, כשהייתי ילדה קטנה ולא יכולתי להתנגד למערבולת שמשכה אותי לתוכה. כנראה יש טראומות שימשיכו ללוות אותי עד סוף ימיי. אפילו שאני מודעת לכך שזה עניין של בחירה. אני בוחרת לזכור ואני בוחרת להמשיך לפחד שזה יקרה שוב, לי או ליקרים לי, אחרת, אני בעצם עושה un do למה שהיה, וזה לא אירוע שאני מוכנה לבטל.

אחרי כמה שעות של בהייה, קריאה, התנתקות ממחשבות, ואושר עילאי על כך שאני ממש עושה את זה בהצלחה (ולא נותנת לקוצים שלי לקחת אותי הביתה), פתאום משהו מסתיר את השמש, ואחרי כמה שניות זה נוחת עליי- מצנח רחיפה. אם הייתי רווקה, הייתי מתייחסת לזה כאל האביר שהגיע, רק במקום שיהיה רכוב על סוס לבן הוא מרחף על כנף כחולה. אבל אני לא. כבר הרבה זמן תכננתי להתנסות במצנחי רחיפה. ופתאום אני יודעת בדיוק מה אני הולכת לעשות ביום החופש הבא שליJ

לילה לבן בילתי מוזמן

מה עושים עם לילה לבן לא מתוכנן?

איך הוא פתאום נפל עליי משומקום, כמו אורח בילתי מוזמן?

אני שוכבת במיטה כבר שעתיים, מתהפכת לי מצד לצד, מקווה למצוא ישועה בכל תנוחה חדשה, אבל משהו לא עובד. זה לא זה. זה אפילו לא ליד.

אני משכנעת את העיניים שלי להישאר עצומות ומנסה לספור כבשים, אבל הן לא נותנות לי- כבשים ארורות! בורחות מהטור ומצחקקות לעברי. כאילו שמשהו פה מצחיק- אני לא נרדמת.

ואז באה ההבזקה (הלא כזאת גאונית)- אולי אם אני אעבוד קצת אני אהיה יותר רגועה ואוכל להרדם. קצת קוקואי לעבוד בשתיים בלילה, אבל אני יושבת ומכינה מצגת ועונה על מיילים, ומרגישה ממש פרודוקטיבית והרבה הרבה הרבה יותר רגועה. חוזרת למיטה עם ציפיות גדולות- ונאדה. אותו הטקס, אותם הסיבובים המשעממים מצד לצד, וארץ החלומות עדיין רחוקה ממני מרחק שנות אור.

הגיחה הבאה לסלון (אין ברירה, משעמם במיטה, בייחוד כשאני מלאת קינאה ביובל שנוחר בקצב סדיר) כוללת שתיית חצי בקבוקון  רסקיו-רמדי ושתי כוסיות ויסקי (זה גם טוב לדלקת בגרון שהגיעה, גם היא, משומקום). בדרך כלל, שנים וחצי שלוקים של ויסקי עושים אותי די מזוגגת, אבל עכשיו, משום מה- כלום. עירנית מתמיד.

שלוש וחצי לפנות בוקר. אפילו בפייסבוק כבר אין אף אחד. אני בוחרת להשלים עם הלילה הלבן הבילתי מוזמן הזה שפקד אותי (נו, מה עוד אני יכולה לעשות? להילחץ מזה שאני לא נרדמת ושאני בכל זאת חייבת להיות עירנית לחלוטין מחר (בעצם היום) בעבודה? הממ...אולי אני אשתה את מה שנשאר מהרסקיו).

מכל הדברים בעולם, אני פתאום נזכרת בסרט מתוק שראיתי לאחרונה- "קונג פו פנדה 2". גיבור הסרט (הלוא הוא פו, דוב פנדה ענק מצוייר) היה צריך למצוא שלווה פנימית על מנת להשלים את המסע שלו בהצלחה (ז'תומרת- לנצח את היריב הרשע), ואני תוהה, אולי זה גם מה שאני צריכה? שלווה פנימית? כמו בסרט, פתאום היא תגיע בלי שאני אשים לב ואני אביס את הלילה הלבן? אולי, אולי היא עוד תגיע השלווה הפנימית, אבל יש לי תחושה ששלב העילפון יגיע הרבה קודם...

לילה/בוקר דובJ

חופש בא

רגע לפני החופש הגדול, יש לסכם את השנה שחלפה, להיפרד מהצוות המחנך, ולעשות את זה כמיטב המסורת- עם שירים וריקודים בכוריאוגרפיה מקורית וחדשנית, ברכות מרגשות בחרוזים וכמה בורקסים להורים.

אז הנה מובאים בפניכם כמה רשמים ותובנות ממסיבת הסיום שלנו:

• לפני שאתם מגיעים למסיבת סוף שנה בגן, קחו בחשבון שזה הולך להיות חם ולח כמו בגהינום. המזגן בגן הוא רק עוד רהיט, אל תצפו שהוא באמת יקרר אתכם, בטח לא כשהגן בתפוסה הרבה יותר ממלאה (בגלל הורים שבאים עם ילדים נוספים וגם עם איזו סבתא או שתיים שיראו את הפלא מופיע). מומלץ לבוא עם מאוורר נייד קטן, אבל המחיר הוא שיכולת הצילום שלכם תהיה מוגבלת (ואז איך יהיה תיעוד לשאר בני המשפחה שלא ראו את ההופעה של הפלא?).
• מסיבת סיום היא לא המקום להתרגש בו מקצת דמעות ונזלת- תמיד יהיו כמה ילדים שיבכו באומללות ויימשכו בחזרה למעגל על ידי הגננת. אתם תראו אותם עומדים בין כולם, מתופפים, מנופפים בכל מיני אביזרים, ושרים בעיניים עצובות תוך כדי משיכת אפם, אבל העיקר (בעיני הגננות)- ההצגה נמשכת.
• אם חשבתם שבמשרד לא נוח לשבת כל היום, הכיסאות הקטנים של הגן יספקו לישבן שלכם חווית ישיבה שלא הכרתם (יש לי החשד שאי הנוחות הזו (בלשון המעטה) עולה ביחס ישר למשקל הגוף ולגובה, אבל לא ערכתי סקר מקיף).
• הגננת תגיד מספר פעמים שזה לא נעים לה שההורים מדברים וש"הילדים שלכם עבדו מאד קשה". את הפעם האחרונה היא תעשה בדרמטיות יתרה הגובלת בעצבנות ממשית, מה שיגרום לכם להפסיק את תחלופת המילים עם ההורה שלידכם לפחות לכמה שניות.
• אתם תתעלפו מהביצועים המקסימים, אבל תוך כדי אתם תתהו כמה זמן לקח "לאלף" את הילדים ולמה אי אפשר היה לסיים את זה כבר לפני ארבעה שירים.
• כשאתם מתבוננים בילדה קטנה יפהפיה (והראש שלכם כבר מתבדר במחשבות בגלל מחסור בתנאים אנושיים), תשתדלו להדחיק את המחשבה הקצת מבאסת של איך היא תיראה בעוד 30 שנים (בהתאם להוכחה החיה שרודפת אחריה עם מצלמה).
• ורגע לפני שהכל בא אל סופו (החום הבילתי נסבל, הכסאות הלא נוחים בעליל, הרעש השמח המתמשך, המחשבות המוזרות שרצות לכם בראש) ואתם בדרך להתייחדות עם הכיבוד, תחמיאו לגננת שהיה מקסים, כרגיל J

עד השנה הבאה...

מוטרדת

אתם יודעים מה היתרון בלצאת למועדונים של גייז? (כשאת בחורה, כן?) - אפשר ממש להנות מהמסיבה בלי שכל מיני גברברים מסוקסים יסמנו אותך כמטרה לציד הלילי שלהם. את יכולה להיות הכי סקסית שאפשר, ועדיין, הם יעדיפו להסתכל על זה שאיתך...

יום שישי. יש מסיבה טובה באומן 17. אנחנו מתייצבים. בכניסה אני מחליפה כמה מילים עם היחצן הגיי שעומד מולי, מתעניינת בנימוס אם זה הפרצוף שלו שמודפס לו על הגופייה (עם הרבה נצנצים ופייטים בכחול ואדום). הוא עונה בהתלהבות שכן, ומוסיף מפילוסופיית העולם שלו- קודם תאהבי את עצמך, מותק, ואז כל שאר העולם יוכל לאהוב אותך. תודה מאמי, אני חושבת לעצמי, אני מאד אוהבת את עצמי, אבל אולי לא מספיק כדי ללבוש חולצה כזו.

מתחילים את הערב. מוסיקה טובה, חברים, כמות בנות שאפשר לספור על שתי ידיים, והמון המון  הפי גייז. איזה טיפוס דביק מתחיל לרקוד לידי ואני משנה מיקום ומבהירה לו שיזיז את עצמו ממני. אנחנו ממשיכים לרקוד והמועדון מתמלא עד שכבר אי אפשר לראות את הריצפה. בשלב מסויים אני מפלסת את דרכי לשירותים. ופתאום הוא צץ מאחוריי, אותו מוזר ממקודם, ושם עליי ידיים. אני מעיפה אותו ממני (ושוברת ציפורן תוך כדי) וצועקת עליו שיפסיק להטריד אותי. אני נכנסת לתא שירותים (עם דופק בשחקים) והוא פשוט נכנס אחריי וסוגר את הדלת! אני צועקת עליו ומעיפה אותו החוצה והוא פשוט ממשיך לעמוד שם ליד הדלת, עד שאני אומרת לכמה ח'ברה שהיו שם שהוא מטריד אותי והם כבר מטפלים בו. אוף. כל הגוף רועד לי. אני שוטפת פנים, מסדירה נשימה וחוזרת למסיבה ואני די נסערת. אני מספרת ליובל מה היה וממש לא עשיתי מזה עניין גדול, אבל אני לא כל כך רגועה וכבר לא מצליחה להנות מהמסיבה. כל נגיעה קטנה שאני מרגישה מאחוריי מכניסה אותי ללחץ ואני מסתובבת לבדוק אם זה סתם בגלל הצפיפות או ששוב המשוגע ההוא חזר. ואז הוא באמת חזר ושוב שלח ידיים מאחורה! מה נסגר עם הייצור הזה?! יובל דאג להעיף אותו משם, אבל כל הסיטואציה הזו פשוט הרסה לי את הערב. הטרידה אותי המחשבה על הקלות הבילתי נתפסת הזו שבה הייתי יכולה להיאנס בשירותים ואף אחד לא היה שומע. יש לי בחילה ואני רוצה הביתה.

אני חוזרת הביתה עם ציפורן ורודה שבורה, שמזכירה לי שלא הכל ורוד מסביבנו. יש הרבה יותר מידי דברים שלא.

בשבת אני מרגישה מותשת, למרות שישנתי יותר מבדרך כלל לאחר בילוי. כל הסיפור הזה מעסיק אותי. אני כל הזמן חושבת מה אם זה היה נגמר אחרת. מה אם הוא לא היה יוצא מהתא בשירותים, מה אם הדחיפה שלי רק היתה גורמת לו לדחוף אותי יותר חזק ולהשתיק אותי, ואלפי סרטים רעים רצים לי בראש.

אני מנסה בכל הכוח להתמקד במה שלא קרה.

הכל בסדר.

המסקנות והלקחים שלי- לא הולכת יותר לבד לשירותים באף מועדון, אפילו לא של גייז.

לילה טוב.

רק פעם בשנה

בעוד שבוע התינוקת שלי תהיה בת ארבע. לכל הדיעות כבר לא תינוקת. זהו, אין יותר ריח תינוקות בבית...אבל על זה בפוסט אחר...

אצלנו בבית כל יומולדת זו הפקה. אני מודה שזה בעיקר בגללי. אוקיי, רק בגללי. יובל בכיף היה מוותר על כל הט-ר-רם ומסתפק בבלונים, עוגה עם נרות ומתנת יומולדת (אני מאמינה שגם על הבלונים הוא היה מוותר. זו אני שתמיד מכריחה אותו לנפח כי זה צבעוני ושמח...). בדרך כלל אני מתחילה לתכנן את האירוע שלושה שבועות לפני המועד. כחלק מהטקס, אני יושבת עם כל ספרי המתכונים שלי ומתכננת מה להכין, את מי להזמין, איזו הפעלה כייפית לעשות לילדים, מה לקנות וכו' וכו'. ואני לא מתייחסת אל זה בתור עול, להיפך- אני נורא נהנית מזה! אבל לקראת יום ההולדת של ילי אני מתמודדת עם חוסר חשק בילתי מוסבר. אני מייחסת את זה לעובדה שהיא ילדה שלישית ושאולי כבר נגמר לי הכוח להפקות,מה שנשמע כהסבר די הגיוני. ואז, כמובן, מתחילים לעלות רגשות האשם, כי אני אמא, ויש מן חוק כזה שאסור שיגמר לאמא הכוח...יובל מנסה לשכנע אותי שמספיק יומולדת בגן ולא צריך לעשות הפקה בבית, אבל אני מחליטה שאם לאחים שלה היתה הפקה לרגל יומולדת ארבע, אין שום סיבה שבעולם שלה יחגגו יומולדת רק בגן.

ובלי קשר לרגשות האשם ולהחלטה שלי "לשמוח בכוח", פתאום זה נופל, ההבנה מה הסיבה האמתית לחוסר החשק לחגיגות בתאריך הזה. וזה קשור למשהו נוסף שקרה לפני ארבע שנים.

שלושה ימים לאחר שילדתי את ילי, בעודי בבית החולים, נתבשרתי על מותה של סבתי. סבתא לונה. הסבתא שגידלה אותי. הסבתא שנקראתי על שמה. הסבתא שהייתי מחוברת אליה כל כך באהבה גדולה של נכדה ראשונה. סבתיקא שלי.

בעוד העוברית שלי מחוברת לכל מיני צינורות בתוך אינקובטור, נאבקת על חייה, קיבלתי את הידיעה המרה שסבתא שלי כבר לא. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב כאב. למה, לעזאזל, אמרו לי כזה דבר בטלפון?! הצוות הרפואי בפגיה כינה אותי "האמא הבוכיה", כי פשוט ישבתי ליד האינקובטור והסתכלתי על התינוקת שלי שאני לא יכולה לאחוז ולא יכולה להניק, ולא הפסקתי לבכות. כל היום וכל הלילה. ופתאום, בלי שום הכנה מוקדמת, נוספה לי עוד סיבה לבכות. אבל אני חייבת לשים את זה בצד בינתיים, כאילו שזה בכלל לא קרה, ולהיות חזקה בשביל היצורית הקטנה וחסרת האונים שעוד לא מבינה שאני תמיד אהיה שם בשבילה.

חוסר הפרידה מסבתא וסגירת המעגל מאד קשים בשבילי. גם לאחר ארבע שנים. בהלוויה לא יכולתי להשתתף, אבל לאחר שבוע בפגיה, כשסוף סוף שחררו אותנו הביתה, נחתנו עם הסל-קל ובו המלאכית הקטנה היישר בבית האבלים. עצב כל כך גדול מהול בשימחה.

אז ילי, יפה שלי, יום ההולדת שלך תמיד יסמל בשבילי גם את הפרידה מסבתיקא, הסבתא-רבא שלך שלא זכית להכיר (וחבל כל כך). אבל גם השנה אני אשים את העצב שלי בצד ואתרכז לחלוטין בחגיגה שלך. מבטיחה להמשיך לחגוג כמיטב המסורת עם כל ההפקה הנדרשת, עד שאת בעצמך תגידי לי - אמא, נו די עם כל הבלגאן, זה רק יומולדת...- ואז אולי נעבור לפורמט הקליל של אבא- עוגה ומתנה.

שלושים וארבעה נרות

איריתוש

מזל טוב, יפתי. את בת 33 היום.

26.3, שבת שמשית יפה, פשוט מושלמת ליומולדת.

את לא יודעת כמה זה מוזר לי שאת לא כאן.

עדיין לא קולטת שלנצח תישארי בת 32 וחודש וארבעה ימים. בלבד.

אני כל כך מתגעגעת שהלב כואב.

מסביב הרבה דברים קטנים שמזכירים לי אותך כל הזמן. שירים שמתנגנים ברדיו, סיפורים שאני שומעת, צחוק של ילדים.

אני יודעת שעכשיו היית צריכה לחגוג, לקבל אינספור טלפונים ואיחולים מחבקים, ולהודות לכולם בנימוס ביישני, וזה פשוט הורג אותי שהשעון נעצר. איך אפשר להתעלם מזה ולעבור לסדר היום?

ה-SMS האחרון ממך שמור בטלפון הישן שלי. למעשה, הטלפון כבר לא שלי, הוא עבר למאי, אבל היא יודעת שאסור למחוק את ההודעה הזו. מעין מזכרת אחרונה להיאחז בה.

בדפדוף בעיתון של שבת אני נתקלת בכתבה מרתקת על נשים צעירות שחלו בסרטן והקימו קבוצת תמיכה בפייסבוק- "גם אני חליתי בסרטן השד". אני קוראת את הכתבה בשקיקה ובעיניים דומעות. חבורת נשים צעירות, מוצלחות, יפות, שביום בהיר אחד נחתה עליהן ה"פצצה" הזו, ואני כל הזמן חושבת עלייך ועל שרשרת האירועים שהביאה אותך בכלל להיבדק, ולגלות, כל כך במקרה, את המחלה. אני יודעת שלא אהבת את הרעיון של קבוצות תמיכה (הרגשת שיש לך את כל התמיכה שבעולם בבית, ובצדק), אבל יש לי תחושה שדווקא חבורת הנשים האמיצה הזו היתה יכולה לתת לך המון כוח. את היית משתלבת שם מצויין וכולן היו מתאהבות בך מיד. אי אפשר שלא. משהו בי מזדהה עם כל אחת מהנשים המיוחדות האלה ואני מייחלת ומתפללת לסוף טוב לסיפור שלהן.

אני מסיימת את קריאת הכתבה ולא יכולה להפסיק לחשוב על הטלטלה הזו שמתפרצת לה פתאום לחיים, טורפת את כל התוכניות, והתוכנית היחידה שנשארת ברשימה היא פשוט לנצח את המחלה. רק שזה לא פשוט בכלל.

במשך שנים זה מה שעשית, ואני כל כך הערצתי אותך על כך.

כבר כמעט שנה עברה, וזה מרגיש לי כאילו רק אתמול דיברנו וסיפרת שהטיפול החדש אמנם לא גורם לשיפור, אבל גם אין החמרה. אופטימיות עד הסוף.

מזל טוב, יפתי, היכן שלא תהיי. אני מרימה כוסית לכבודך ותוהה באיזה יומולדת שלך, אם בכלל, אני אוכל כבר לדבר עלייך רק עם חיוך, בלי דמעות.

בינתיים זה חזק ממני.

לחשוב טוב

מכירים את אנשי ה"הכל טוב?". הם מסתובבים בכל מקום עם החיוך הכי גדול שלהם, כאילו הרגע זכו בלוטו, או לפחות קיבלו ידיעה משמחת אחרת. הם תופסים אותך בפינת הקפה בעבודה ביום שבו אתה הכי מבואס ושואלים, או יותר נכון מכריזים - "מה קורה? הכל טוב?". לפעמים אני משתעשעת במחשבה לתפוס אחד כזה ולהגיד לו- הא, אם כבר שאלת, אז לא, לא כזה טוב...הקטנה שלי צרחה כל הלילה כאילו שהיא נלחמת במפלצות תוך כדי שינה ולא כל כך מצליחה, מה שכצפוי העיר את כל בני הבית והוציא מכולנו הרבה נחמדות, הסנדוויץ' קצת השתולל בכיתה כי הוא הצביע והצביע בסבלנות אבל המורה לא נתנה לו להגיד את התשובה, ושוב נקראנו לבית הספר לשיחה עם היועצת, הגדולה מתאמנת בלזעוף בצורה מקצועית וכל נסיון מצידי לנהל שיחה על חוויות אישיות שלה מלווה ב"אויש, נו, אמא, די להביך אותי" (והיא עוד לא בת 9...!), ובעלי שוב לא שם את הנעליים על הסטנד, אלא ליד, וקשה לי להבין ממה לעזאזל נובע חוסר שיתוף הפעולה- הרי למה שילמנו ממיטב כספנו על סטנד לנעליים אם כל הנעליים רק עומדות לידו? ורגע, יש עוד כמה דברים...- אבל במקום זה אני פשוט מחייכת בנימוס ועונה שהכל סבבה.

אוסף של הרבה דברים במשקל קטן יוצר משקולת די כבדה, ויש ימים שבהם אני נכנעת לכוח הגרביטציה ונותנת למשקולת הזאת למשוך אותי למטה. בעודי מהרהרת בכל צרות הייקום תוך כדי נהיגה (לא מומלץ לנסות בבית), אני קצת מפספסת את העובדה שהרכב שלפניי עצר, ואני פשוט ממשיכה ליסוע. לתוכו. הבום הזה מעיר אותי ואני פשוט לא יודעת איפה לקבור את עצמי כשמהאוטו הנפגע יוצא סבא חביב, ואני ממשיכה להרגיש הכי לא נעים בעולם כשהוא חוזר ואומר שמזל שלא קרה לי כלום. אוף! איזו גרועה! אחרי טקס החלפת הפרטים ומילות הסליחה והנהיגה במבט מבוייש עד לבית, אני מחליטה להתייחס לתאונה הזו כאל קריאת השכמה ולחזור מארץ השליליות בה ביליתי בחודש וחצי האחרונים. אני כנראה לא ממש נחרצת בליישם את החלטתי, וכעבור יומיים מגיעה לה קריאת השכמה נוספת בדמוי זיהום שמתפשט לו ברגל שלי. במשך שבוע שלם אני לוקחת כמות כדורים שיכולה לסמם סוס וזה לא משפיע, ואני כבר עמוק בסרטים על מוות בטרם עת מאיזו מחלה מוזרה. בדיקות שאני עושה מצליחות בסוף להרגיע אותי ולהעלים את רוב המחשבות המוזרות, וברקע כל הזמן קורים דברים אחרים, שכאילו מנסים לגרום לי לראות שיש גרוע יותר. הרבה יותר.

קוראים לזה פרופורציה. ואני מזכירה לעצמי לקחת אותה ברצינות.

חג הפורים מתקרב, ואני הולכת עם מאי למסיבה בבית הספר ומסתכלת על האימהות שרוקדות עם הילדים, ולא יכולה להימנע מלחשוב שזה קצת פאתטי, ההתלהבות בה הן רוקדות באולם הספורט הבית ספרי. אבל כשמאי סוחבת אותי לרקוד איתה את השיר "תחשוב טוב-יהיה טוב", הרוקרית שלי ואני משתוללות לצלילי השיר האופטימי כאילו אין מחר, כאילו הרגל שלי לא כואבת בכלל וכאילו אין מסביב הורים שמסתכלים עליי וחושבים שזה פאטתי לחלוטין.

אז לכבוד פורים ובכלל, אני חוזרת לעצמי ולאופטימיות זהירה, כי להיות קודרת משהו זה אולי סקסי כשאת טינאייג'רית, אבל למזלי, אני כבר לא שם.

ולגבי אנשי ה"הכל טוב?", אולי בכל זאת טוב שהם מסתובבים סביבנו, להזכיר שאם לא הכל, אז לפחות הרוב אכן טוב.

חג שמח ואופטימיJ

דע את עצמך (ויותר חשוב- דע את אשתך)

עד כמה אנחנו באמת מכירים את בני הזוג שלנו? עד כמה הם באמת מכירים אותנו? יש בכלל עוד מקום להפתעות גם לאחר זוגיות ארוכת שנים?

כל המחשבות האלו הסתובבו לי בראש כשראיתי את יובל מתקרב לעברי עם כוס שקופה מלאה במשקה אדום שבתוכו שטה חתיכת תפוז. אני חושבת שאילולא היה כל כך חשוך בבר בו ישבנו, הוא היה יכול לראות את הגבות המתרוממות שלי, את העיניים המתכווצות, את הפה המעט פעור ואת המבט הכללי ששואל "מה לעזאזל". אז הברמן אמר שאין אייריש קרים ואין קלואה (מה שביקשתי), והרשה לעצמו להציע משקה טעים ומתוק שבחורות אוהבות. ויובל הרשה לעצמו להכליל אותי בתוך הקטגוריה הזו של "בחורות" ולחשוב שאני בטח אוהב את המשקה, כי הברמן, הרי, מבין קצת בבחורות. אבל מה עם ההיכרות רבת השנים שלנו? הוא יודע שאני לא שותה משקאות אחרים, ובטח לא כאלה שצפה בהם גופה של פרי- אז למה לשנות,לגוון,להפתיע? אם אין אז אין.  למרות הסקפטיות ולמרות האנטי שנוצר בי לאחר השיוך הכה כללי והמעט מעליב שלי לקבוצת ה"בחורות" למינהן, טעמתי מהמשקה. היה לו טעם מגעיל יותר מכל תרופה שניסיתי בחיי, מה שנתן לי את הלגיטימציה הברורה לעשות פרצוף מופגן. הח'ברה שבילו איתנו היו, בעיקר, משועשעים מהסיטואציה ומהפולניות שהפגנתי, אבל לא באמת ירדו לסוף דעתי. כנראה הפרצוף שלי לא הצליח להבהיר שמבחינתי זה היה big No , בכל אופן, ממי שאיתי כל כך הרבה שנים ויודע טוב יותר מכל ברמן שרמנטי מה אני אוהבת ומה לא.

דברים קטנים כאלו לפעמים גורמים לי לחשוב שאולי הוא לא באמת מכיר אותי כמו שהייתי רוצה- פשוט שיסתכל עליי ויבין הכל, מבלי שאני אצטרך אפילו להגיד מילה. לרוב הוא יודע- מתי מומלץ להתרחק ממני, מתי אני במצברוח ל"כן" ומתי במצברוח ל"לא", מה להגיד ובאיזה עיתוי מדוייק.

לרוב.

ואני רוצה שתמיד.

מישהו שעובד איתי הגדיר אותי כ- high maintenance. אני??! אחרי שסיימתי להיות מזועזעת/מופתעת מההגדרה, אני מודה שאולי באמת קצת קשה "לתחזק" אותי- כשטובים אליי מידי- אני משתעממת, כשקשוחים אליי- אני נמשכת, כשמנסים להפתיע אותי- אני מתערערת. ולפעמים לא. ואני מצפה מבן הזוג שלי (על פי נסיון העבר ותוך שימוש בכוחות העל שלו) לדעת מתי כן ומתי לא...

בהמשך השבוע אני נתקלת בכתבה מעניינת במוסף של "הארץ" בנושא עד כמה אנחנו מכירים את בני הזוג שלנו. אני מרגישה קצת יותר טוב עם הזוגיות שלי אחרי שאני קוראת על נשים שהופתעו לגלות שלבעלים המושלמים שלהן יש ילד נסתר, אח בכלא או התמכרות לזונות. אלה המקרים הקיצוניים, כמובן. המקרים ההרבה יותר נפוצים הם אלו ש"רק" מנהלים רומן מתחת לאף של בת הזוג. טוב, אז אנחנו יודעים הכל אחד על השני- ברמת מעשים, מחשבות, פנטזיות- לפעמים אולי יותר מידי (לפחות לדעת המומחים שצוטטו בכתבה, שדווקא דוגלים בשמירת כמה סודות לעצמנו על מנת לשמר את העניין והקסם בזוגיות), אבל זה מה שעובד בשבילנו. אז כל עוד ההפתעה הכי גדולה שלי תמשיך להיות בדמות משקאות מוזרים – אני מניחה שאני יכולה לחיות עם זה (אבל הפרצוף- זה כבר לא רצוניJ).

שכנים שכנים

אף פעם לא הצלחתי להבין מה כל כך מסובך בלהחנות את הרכב שלי בחנייה הפרטית שלי, ולוודא שהאורחים שלי לא יחנו בחנייה של השכנים. לא מסובך, נכון? אבל משום מה, לשכנים שלי זו כנראה משימה בילתי אפשרית, אחרת למה אני מוצאת את עצמי יותר מידי פעמים דופקת על כל הדלתות בשכונה עד שאני מוצאת את השכן הגאון או האורח הגאון שלו שתפס לי את החניה או חסם לי את הרכב? זה כשלעצמו יכול לחרפן, אבל הכי מעצבן זה שבמקום להגיד סליחה, הם פשוט קמים להם בשאנטי באמצע פיצוח הגרעינים, כאילו שהם עושים לי איזו טובה ענקית בכך שהם מזיזים את המרכבה שלהם מהחנייה שלי. אז למה, לעזאזל, הם מתעקשים להמשיך לעשות את זה פעם אחר פעם? קשה לי להחליט אם זו רק עצלות (לחסום במקום ללכת עוד 20 מטרים ברגל ולמצוא חנייה פנוייה), טיפשות (הפרצופים שלי, ולאחר מכן הבקשות המפורשות שלי, הבהירו היטב שאני מ-א-ד לא מרוצה מזה שתופסים לי את החנייה) או סתם בעיה של עודף זמן (מה שמקשה עליהם את ההבנה שחמש הדקות שאני מבזבזת על השטות הזו חשובות לי, ולא מעניין אותי ה"תוך דקה אני זז" שלהם, בייחוד לא אחרי נסיעה ארוכה עם שלפוחית מלאה).

אז די. הגיעו מים עד נפש. מהיום אני כבר לא השכנה הנחמדה.

אחרי סבב הסעות שירות של לקחת ולהחזיר ילדים מחברים/חוגים, אני חוזרת הביתה בגשם זלעפות, נטולת כוחות וסקפטית לגבי צליחת המשך הערב בשלום, ומגלה, שוב, רכב זר בחנייה שלי. אני קצת מצטערת שככה זה יצא, אבל האורח המסכן שבילה אצל השכנים זכה לקבל את כל הזעם שהיה אגור בי כבר 3 שנים מאז שאני בשכונה הזאת...אז לא, לא מעניין אותי שזה רק לרגע, ואין לי זמן לרגע הזה, וזכותי לעשות עניין כי זה באמת עניין, ונמאס לי שאתם כל פעם עושים את זה, ודי, מספיק, כמה פעמים אפשר לבקש?!. והשכנה פתאום חושפת את הצד המרוקאי שלה במלוא הדרו (מה שנקרא "פותחת עליי פה"), ואחרי שהיא מסיימת לצעוק דברים שלא שמעתי כי צעקתי בעצמי, היא מסכמת שהתגובה שלי מאד מוגזמת ושאני פשוט סנובית ומתנשאת. אז אין שום בעיה. אם זה מה שצריך כדי להיכנס לביתי-מיבצרי מבלי להתעצבן ולבזבז זמן מיותר, אני אהיה סנובית ומתנשאת, ומבחינתי שאף אחד מהשכנים לא ידבר איתי ורק ירכל על כמה אני סנובית ומתנשאת. ואם המחיר יהיה להיתקע באמצע הכנת עוגה מבלי שתהיה לי אף שכנה שאני ארגיש בנוח לבקש ממנה כוס סוכר או ביצים- so be it. גם ככה אני די חריגה בנוף השכונתי...אני היחידה שלא שוטפת כל יום את הבית ומציגה לראווה בכניסה לבית דלי, מגב וסמרטוט רטוב, היחידה שריחות בישולים לא עולים ממטבחה כל בוקר (אפילו לא בשישי), אז עכשיו אני אהיה גם היחידה שהיא סנובית ומתנשאת מוצהרת.

בקיצור- די לנחמדות, זה פשוט לא עובד. הייתי רוצה גם לצאת בהצהרה שהבא שיעז לחסום אותי יזכה לפאנצ'ר בכל הגלגלים, אבל באמת שאני לא כזאת.

וזה דווקא מזכיר לי את השכונה הקודמת שלנו, בה החנייה היתה בעייתית. בתור בחורה עקומה מטבעי, יצא לי מספר פעמים להחנות לא הכי ישר, וזה כנראה מאד עיצבן את אחד השכנים עד שיום אחד טרח להשאיר לי מכתב איומים על שמשת הרכב. משהו בסגנון "יא בת זונה, אם עוד פעם את חונה ככה אני דוקר אותך". אחרי שגמרתי להיות בהלם מהמכתב, ניסיתי להבין מה הבעיה, וכשהסתכלתי על הרכב טוב טוב הצלחתי לשים לב שהוא באמת חונה קצת בזווית וזה אולי יכול להפריע לרכב אחר להיכנס לחנייה, אבל בגלל כזה דבר לדקור אותי? מרוב פחד, מאותו היום התחלתי להחנות עם פלס, אבל אני חושבת שהייתי משתדלת באותה המידה גם אם היו משאירים לי מכתב נחמד יותר או פונים אליי בצורה ישירה. אבל אולי זו  רק אני. אולי יש כאלה שצריכים לקבל מכתבי איומים על מנת להפנים.

אז בלי פאנצ'רים ובלי מכתבי איומים, רק עם יותר תקיפות ועצבנות בפעם הבאה שזה קורה, ואני מקווה לא להצטרך ליישם את זה בקרוב, כי מי יודע, אולי עד מחר אני אחזור להיות נחמדה...

היום יומולדת

יש אנשים שלא עושים עניין מיום-ההולדת שלהם ויזכירו אותו רק כבדרך אגב. אני ממש לא כזאת. בשבילי ימי הולדת הם תמיד סיבה להפקה וכולם סביבי שומעים חודשיים מראש על התיכנונים...כך קדחתי לרוב חבריי הקרובים על המשמעות של הפרידה מגיל 35 והמעבר ל-36, שהוא הרבה יותר רציני, מכובד וגדול כי הוא כבר שואף ל-40. נראה לי שכולם כבר רצו שהיום הזה יעבור כדי שאני אחליף נושא...אז הוא הגיע.

יום ראשון- יש לי יומולדת. אני קמה בבוקר ומעירה שני ילדים קטנים וקצת עצבניים, שלא משתפים פעולה עם "היום יום-הולדת לאיאימא". אחותם הגדולה עם חום גבוה שלא ירד כל הסופ"ש- הולכים לרופא. ביום ההולדת שלי. בנקודה הזאת הרופא חושד שזו דלקת ריאות. בלילה יסתבר במוקד הרפואי שזו בעצם שפעת. ולמחרת בבוקר יסתבר שגם אני זכיתי בתענוג המפוקפק.

אני נוסעת לעבודה עם העוגות שהכנתי לכבוד יום ההולדת שלי. גשם זלעפות. הכל אפור. לא אוהבת.  אבל שטויות, יש לי יומולדת. אני מרגישה לא משהו, אבל מנסה לייחס את זה לעייפות שנותרה מהמסיבה בשישי. הנעליים החדשות והיפות שקניתי לעצמי מתגלות כלא כאלה נוחות, ולא עוזרים שני פלסטרים שהדבקתי במקום הכואב- אני לא יכולה ללכת איתן יותר משני צעדים בלי להיראות כמי שהולכת על גחלים לוהטות. כך אני מסתובבת יום שלם ועובדת, למרות שממש לא בא לי, כי יש לי יומולדת.

אני יוצאת מהעבודה בסוף היום הלא כזה ארוך (אחרי הכל, יומולדת), מדדה עד לרכב עם הנעליים שאני כבר לא כל כך אוהבת בגלל החתכים ברגליים, מרגישה גמורה- ממה?! באחד הרמזורים מסמן לי איזה דוס לפתוח את החלון ולתרום לו כסף שעבדתי עבורו יום שלם. אני מסמנת לו שאני לא מעוניינת, והוא מתעקש. כשאני מתעלמת וממשיכה לדבר בטלפון הוא מתחיל לקלל- מה הדאווין שלך, סנובית, שאלוהים יתן לך תאונת דרכים. חצוף! לך לעבוד. מה אתה מקלל אותי? ועוד ביום-ההולדת שלי! (לא הייתי מספיק נועזת כדי לפתוח את החלון ולהגיד לו את זה, פשוט התפללתי לאלוהי-הרמזורים שיתן כבר רמזור ירוק, כי מי יודע מה הדוס בכאילו הזה מסוגל לעשות).

אחרי נסיעה ארוכה ואיסוף ילדים אני מגיעה הביתה, ולמרות שהמזגן מכוון ל-30 מעלות חום אני רועדת מקור. ילי המתוקה נוגעת לי במצח ואומרת- אמא, את חמה. זה פתאום מרגיש לי כמו רעיון טוב למדוד חום, וכשהמדחום מצפצף ומראה 39 וחצי מעלות, הרבה דברים מסתדרים לי פתאום. יומולדת שמח!

אני חושבת שבנקודה הזו אני מתחילה לגלות איזושהי הערכה לגיל, כי אם הייתי בת 16, סביר להניח שכבר הייתי פורצת בבכי על כך שהדברים לא מתנהלים כפי שאני רוצה. אבל בגלל שאני כבר בת 16+20, אני הרבה יותר בוגרת ומבינה שזה לא שהיקום כולו יוצא נגדי ביום-הולדתי, זה סתם אוסף של דברים מעצבנים.

אם אני חושבת על זה לעומק, בגיל 16 אכן בכיתי ביום ההולדת שלי. היו לי כל כך הרבה תוכניות לחגיגות ה-sweet sixteen שלי ואז בא אחד, סאדאם, והחליט להרוס הכל עם כמה טילי אב"כ.  ברור לחלוטין שכל המלחמה הזאת היתה אך ורק נגדי. אבל זה היה מזמן.

בהמשך השבוע מאי ואני מבלות בבית וחולקות שפעת. כל אחת על ספה נפרדת, עם כירבולית, מדחום וטישו צמוד. לא זוכרת מתי הייתי כל כך חולה. אני בדרך כלל מתהדרת בכך שאפילו כשאני כמעט גוססת, בדרך למיטה אני ארים צעצועים טועים, אפעיל איזו מכונת כביסה ואנקה ת'אסלה. הפעם זו כנראה גסיסה אמתית, כי אני פשוט לא מסוגלת לעשות כלום. כל הגוף כואב וכל תנועה מיותרת מביאה עימה התקף שיעול שמביא עימו כאב בצלעות ובכל הגוף, וחוזר חלילה.  אפילו הכנת כוס תה מרגישה כמו מסע כומתה וגורמת לי להצטער על כך שהסלון לא קרוב יותר למטבח.

הימים עוברים, איכשהו, החום בשלו, ואני קצת חסרת מנוחה מהעבודה שבטח מצטברת. גם בבית יש הרבה מטלות שמגיעות בפתקים מהמורות/גננות. מבית הספר מבקשים להכין מיצג מיוחד ליום המשפחה – לבחור ערך שחשוב לנו כמשפחה, להסביר למה בחרנו בו ולשקף אותו בדגם קטן שנבנה מחומרים שיש בבית. נו באמת. ברי רוצה שאני אכין עוגה ועליה אפסל מבצק סוכר את כל בני המשפחה מחובקים. רעיון מקסים לבטא את הערך "אהבה", הבעיה היא שהמימוש שלו יצריך ממני לפחות 4 שעות עבודה ואני לא בדיוק במצב לכזו השקעה. חייבת למצוא רעיון למיצג חביב ופשוט יותר לביצוע וגם להצליח "למכור" לברי את הרעיון כיותר טוב משלו. בעודי חושבת על רעיונות (זה מעייף לחשוב כשיש חום) הגננת שלי ילי מתקשרת (וכשאני רואה את השם שלה על צג הנייד אני מקווה שהיא לא רוצה שאכין שוב עוגה לגן...). היא דווקא רוצה לגייס אותי לתפקיד בהצגה בקבלת השבת שתיערך בגן בשישי הקרוב (והנה הלכו התוכניות לספא זוגי מפנק בשישי). בעלך אמר לך שהוא נידב אותך להכין פשיטדה? אממ...לא...יובלי? אופס...והנה צץ לו עוד משהו. לגבי התפקיד אני מסרבת בנימוס, אומרת שאני לא יכולה להתחייב כי אני חולה. אם היו מציעים לי את התפקיד של חנה'לה אז אולי הייתי מוצאת איזו שימלת שבת ומתייצבת בגן להופעה, אבל פרה? אני כבר אשב בקהל . אז מתי לעזאזל אני אמורה להספיק לעשות את הכל? ועל זה יובל עונה- טוב שאת בבית. אז זהו, שאני בבית כי אני חולה. אני לא אמורה להכין מיצגים מרשימים או פשטידות גונבות מחמאות. אני אמורה לשכב עם מדחום בפה, לרחם על עצמי על היעדר מרק ולראות סרטים סוג ז' בטלוויזיה.

לדברים, הרי, יש נטייה להסתדר בסוף- החום יורד, ואני משכנעת את עצמי שהמרץ במגמה הפוכה. אני חוזרת לעבודה ומשתלטת (קצת) על מה שהצטבר, ובלילה מכינה מיצג מכובד ליום המשפחה וגם פשטידה טעימה לקבלת השבת. בסיום אני טופחת לעצמי על השכם.

עוד שבוע מטורף נגמר.

בריחוניה

באחד הערבים אני חוזרת הביתה אחרי 13 שעות עבודה, היישר לתוך "שעת השיא" (היא השעה שקודמת לטקס השינה של הילדים). כולם כבר עייפים וחסרי סבלנות (גם הילדים וגם אלו שבתפקיד המבוגרים), ולפעמים, אם לא מנהלים את המהלכים ממש בתבונה, זה יכול להוביל ל"פיצוצים". ילי מכריזה מלחמה ומודיעה שהיא לא רוצה להתקלח, תוך כדי שהיא רצה עירומה בין החדרים (והאיומים בנוסח "את תהיי חולה" עוברים לה ליד התלתלים וממש לא מרגשים אותה), ברי מנסה להגיע למקלחת בזחילה תוך כדי שהוא ממלמל "אני עייייייייייייייף" (לא משנה ששתי דקות לפני כן הוא עוד ניהל קרב חרבות סוער, ולשם שינוי לא וירטואלי), ומאי מזעיפה פנים ומתווכחת על זה שיש לה שעת קריאה ושהיא עדיין לא צריכה ללכת לישון (נו די, מישהו אמר לך ללכת לישון עכשיו? בסה"כ קראנו לך לבוא למקלחת). ואני, עם מיגרנה שנמשכת כבר שבועיים  ועם לאות אינסופית מה-כ-ל מודיעה ליובל בדרמטיות- די, אני לא יכולה יותר, אני מזמינה לי כרטיס טיסה. מאי, שלא מפספסת דבר, שואלת בצחקוק ערמומי, "אמא, לאן את טסה? לבריחוניה?" וכשאני שואלת אותה מה זה בריחוניה היא עונה- "זו הארץ שטסים אליה כשרוצים לברוח"...כשאני מנסה לברר איפה שמעה את המושג הזה היא אומרת שהמציאה. ילדה חכמה שלי. אז כן, עלית עליי מאי (אני לא מודה בפניה, כמובן), אני רוצה לבריחוניה וכמה שיותר מהר. אני צריכה שקט!!! להיות בלי ילדים, בלי בעל, בלי עבודה, בלי מטלות דחופות, בלי עוד מטלות דחופות פחות, בלי להיות המבוגרת האחראית, בלי לחשוב על מה להגיד כדי להניע לתוצאות שאני רוצה, או מה להגיד כדי שמישהו לא יציג אותי כמכשפה אי פעם על ספת הפסיכולוג. פשוט לנקות את הראש מהכל. לפחות לכמה דקות...

יום חמישי מגיע, ואחרי עוד שבוע מתיש אני מחליטה שמגיע לי לרדת לאיזה דרינק בסיום יום העבודה, במקום לחזור ישר הביתה. אני יושבת עם חבר לעבודה בפאב (אחד היתרונות בלעבוד ברמת-החי"ל), ובמקום להאכיל, לקלח, לספר,להתווכח, להשכיב, לרדוף, לשכנע, ואז שוב להשכיב- אני יושבת לי ונהנית ממוסיקה טובה ומחברה של הרבה אנשים שמחים ולא ממהרים. סוג של בריחוניה-לייט. אבל הטלפון שלי כל הזמן מצלצל- מתי את באה. ו- מחר יש יומולדת למיכל המורה,נכון שתכיני לה עוגה?. ושוב-מתי את באה. נו בריחוניה פור מי.

אז כן, ילדים ומשפחה הם אושר גדול, אבל לפעמים זה קצת מעייף כל האושר הזה שמשכיח ממני אותי, ואז אני צריכה הפסקה קטנה, גם כדי להיזכר בעצמי, וגם כדי להיזכר כל פעם מחדש במה  באמת עושה אותי מאושרת. להתגעגע ואז לחזור.

אני מניחה שלכל אחד יש את הבריחוניה שלו, אפילו אם הוא קורא לה בשם אחר ומשתמש בה רק לעיתים רחוקות מאד. ואני ממש לא מקנאה במי שאין לו בריחוניה, כי, לדעתי, הוא רק משלה את עצמו.

כמה ימים חולפים, והחיים מוסיפים עוד כמה מחוייבויות, ואני מוצאת את עצמי מבקרת מישהי מאד יקרה לי במקום שהוא מעין הכרזת פסק זמן מהחיים.למרות הקושי של להיות מוקפת בכל כך הרבה ייאוש מבלי לתת לו להיכנס אליי, לא יכולתי שלא לתהות האם הדיכאון הזה שכולם שם סובלים ממנו (ברמה זו או אחרת) הוא סוג של כמיהה לבריחוניה שלא התממשה, ועכשיו התפרצה ביג-טיים.

בסוף הביקור הדלתות נפתחות- עבורי. אני נוסעת הביתה, אל המשפחה האהובה שלי שמחכה לי. אתם האושר הגדול שלי:). אבל בכל זאת, בפעם הבאה שאני לא עונה לטלפון- בבקשה לא להציק. אני בבריחוניה.