לא יודעת אם יצא לכם להיתקל בה, ימי שישי 22:15 ערוץ 3 בHOT, אבל אותי היא שאבה, הסדרה שכתב רון לשם. סידרה מצויינת עם שחקנים איכותיים ותסריט חזק, אף כי מטריד מאד ולעיתים מרגיש כבדיוני.
הסדרה (הבכלל לא פשוטה לצפייה) מביאה את סיפורם
של חבורת צעירים שחיים בצורה מאד קיצונית- סמים, מין, פורנו ואלימות הם רק חלק מהדרכים
שלהם לברוח מהמציאות, אם מטראומות שהם חווים, אם בגלל איך שהם נראים ואם בגלל איך
שהם נתפסים ע"י החברה (למי ששכח, גיל ההתבגרות לא היה מקום קל להיות בו...).
נראה
כאילו את כל הנדכאים והדחויים הוא הכווין לאט לאט לאותו מקום המפלט- הומו, שמנה,
ערבי, ילד-דוס, חנון (שמאוהב במלכת הכיתה לשעבר), מלכת הכיתה (לשעבר, שהפכה למעין צל
של עצמה בגלל טראומה שעברה) ואחד שמבלה שנה שלמה בשינה-חלום-הזיה בגלל אותה
הטראומה.
בעידן
שבו נער נדקר במסיבה בגלל חיוך תמים לנערה הלא נכונה, הדרך לבריחה הרבה יותר קלה ונגישה
מדרך ההתמודדות והחזרה לחיים. אופוריה.
בעידן שבו הכל נגיש והכל זמין כאן ועכשיו, בין אם מהמחשב הביתי ובין אם דרך הסמארטפון, אפשר בקלות למצוא כל מה שמחפשים או שחושבים שמחפשים. (שאלות מוזרות מופנות לאלוהי הגוגל ע"י הדמויות בסדרה, החל מ"איך להפסיק לאהוב?" ועד ל"איך להכין סם שיתוקון?").
אופוריה.
אבל לחשוב שהילד הולך למיונים לטיס בזמן שהוא בעצם הולך לקנות חומרי ניקוי וגז כדי לייצר מהם סמים, ולחשוב שהילד מסתדר לבד בארץ עם כרטיס אשראי כשההורים בחו"ל בשליחות- זו האופוריה האמתית- של ההורים!!! וזו באמת השאלה שהטרידה אותי בכל הסיפור הזה- איפה לעזאזל דמויות ההורים?? איפה היד המכוונת? איפה היד המושכת כלפי מעלה? הדואגת למצוא את הסיוע המתאים? איפה האמא והאבא של כל הנערים המסכנים האלה??
זה
מטריד.
וזה
בעיקר עצוב. ואולי זה היה מכוון לטלטל כך.
וזה
צריך להיות בתודעה שלנו כהורים כל הזמן, ולא רק כשהילדים גדלים ונחשפים לכל מה שיש
לעולם להציע להם. מגיל אפס. לעודד אותם לחלוק עימנו חוויות, להעצים אותם רגשית,
לגרום להם להאמין בעצמם למרות הביקורות של הסביבה שהן לא תמיד בונות, לאהוב את עצמם
גם אם הם לא כמו כולם, או דווקא בגלל שהם לא כמו כולם, לתת להם ביטחון שהם
יכולים...ולקוות שהיחסים הטובים של שיתוף ומעורבות שבנינו לאורך השנים הראשונות
יפגעו כמה שפחות במהלך הסרט הארוך הזה שקרוי
גיל ההתבגרות.
מומלץ
לראות (ולא לנסות בבית...)
