אני עדיין לא מבינה איך עפו לי חמישה ימים
כל כך מהר, זה פשוט לא מסתדר. יש תחושה שעל הפלאיה הזמן נע מהר יותר, אחרת ממש אין
לי הסבר...
המסע למידברן מתחיל גם השנה עם חברים
שבאים לאסוף אותי מהבית, כי יובל יורד לשטח כבר יומיים לפני. הטרמפ שלי הוא זוג
צעיר וחמוד שכבר שנה שלישית ברציפות אנחנו חברים באותו הקמפ והנסיעה איתם מאד
נעימה לי. מאז הפעם הקודמת שנפשנו הם הספיקו להתחתן ולטוס לירח דבש ארוך, והם חמודים נורא וזה תמיד כיף לראות זוג צעיר
ואוהב בתחילת הדרך J תודה ערן ואלינוש!!
כשאנחנו מצליחים להיכנס בשערי העיר אחרי
פקק של 3 שעות בשער (חצי זמן לעומת השנה שעברה), אני מתאחדת עם האביר הפרטי שלי (גם
אנחנו בסך הכל זוג צעיר, רק 21 שנים...)
בדרך כלל המידברן בשבילי הוא החופש
המוחלט, חמישה ימים בהם אני נטולת דאגות ונטולת אחריות ועושה פשוט כל מה בא לי בלי
לתכנן. מסיבה שעדיין לא מובנת לי לגמרי, הסכמתי להיות מנהלת המחנה למשך חמשת ימי
הפסטיבל, ובכך לאפשר למנהל המחנה שעבד קשה בחודשים האחרונים ליהנות...וכשאני
בתפקיד אני מגלה שהאחריות הזו קצת מטרפדת לי את תחושת החופש לה השתוקקתי כל כך...לדאוג
כל הזמן שיהיו לנו מים במחנה, לדאוג לריקון מים אפורים, להבאת קרח, למצרכים לארוחת
ערב וכו' וכו', אבל בין לבין אני משחררת קצת וסומכת על האנשים שיעשו כל אחד את
חלקו, ומצליחה "לגנוב" זמן מחוץ למחנה, וכמו תמיד במידברן- כל סיבוב
הופך להרפתקה.
אני רוכבת על סוס פוני לעבר האופק עם חבר
שפגשתי במקרה,
אני טובלת בבריכת כדורים, כי היא שם, וגם אני...
כל הליכה ברחבי הפלאיה מזמנת משהו אחר שלא
קרה קודם.
מסיבות בכל פינה, אבל באמצע כל ההמולה אפשר
למצוא גם פינות המאפשרות התבוננות פנימה, רק תשימו אוזניות, תעצמו את העיניים, ותיכנסו
למסע קסום בתוך עצמכם.
אהבה. מידברן זה מקום עם הרבה אהבה. השנה
היתה לנו חתונה ברנרית במחנה ומי שחיתן את החתן והכלה בתוקף הסמכות שאין לו היה
יובל.
אני, כמובן, התרגשתי מאד, כמו שאני תמיד
מתרגשת בחתונות, גם בגלל קדושת הרגע, גם בגלל ה"דרשה" היפה שיובל נשא, גם
בגלל האווירה המדהימה שהיתה בטמפל סביב החופה, וגם בגלל העובדה שבעוד חודשיים הם
יעמדו שוב תחת חופה קצת פחות מאובקת וקצת יותר רשמית. מזל טוב קרן ושמוליק!!!
בלילה, באמצע שום מקום, אני נתקלת בכורסא
נוחה ומזמינה ולידה שולחן קטן עליו מנורת שולחן וטלפון. אני מתיישבת לי בנוחות לתת
קצת מנוחה לרגליים ומרימה את הטלפון (בשביל הקטע) ומחייגת, ובצד השני, באופן
מפתיע, מדבר אליי קול...ומתפתחת שיחה הזוייה כמו שיכולה להתקיים רק במידברן...
המדבר מוציא ממני המון אמוציות הפעם. הרבה
מחשבות עוברות בראש במהירות שיא, מתנגשות אחת בשנייה בצורה בילתי אפשרית ומסוכנת.
הכל מתבלבל, עד שאני לא יודעת אם אני שמחה או עצובה. אז גם דמעות היו, וחיבוקים,
והתכרבלות עם דובים (ב"שובי-דובי"),ותובנות חדשות-ישנות על החיים, והפתעות
מאנשים שראיתי באור מסוים ופתאום נגלו כאחרים (לשני הכיוונים), ותהיות על מה אמתי
ומה מזויף, ומה נורמלי ומה מטורף. ואין מסקנות ברורות, רק המון אפשרויות פתוחות. ומשפט
חדש שאימצתי לי- "לא שופטת, מנקדת".
הימים גדושים בהתרחשויות, וגם בלילות לא
ממש ישנים. המוסיקה מהמחנה שלנו מתערבלת עם צלילי המוסיקה מהמחנות השכנים ויש בראש
בליל של צלילים. אני יוצאת מהאוהל בפיג'מה ומעיל ומתחילה לצעוד בקו ישר (או שזה היה
אלכסון?). על הגבעה אני רואה שני כסאות, על אחד מהם אני מזהה דמות, והכסא השני
פנוי. אני צועדת אליו ומקווה שהוא יישאר פנוי עד שאשלים את הטיפוס. כשאני מתקרבת
אני רואה שהדמות על הכסא היא פסל של אישה (כך נתפס בעיניי). אז אני מתיישבת לידה
על הכסא הריק וצופה בחברתה בשמש העולה. מסביבי הרבה אנשים, חבורות חבורות, או
יחידים, כולם צופים בזריחה, חלקם אף מייללים כמו זאבים. והשמש עלתה, וקסם בדמות
יום חדש התרחש, ואחרי שסיימתי לצפות במחזה המרהיב הזה הצלחתי לתת לגוף שלי קצת
לישון (ברגע שמצליחים להתמקד בשיר אחד מכל השירים שברקע מצליחים להירדם..).
גם השנה הגיפטינג שלי התבטא באפייה. כל
יום נשלפה מהצידנית קופסא מלאה במאפים טעימים שחולקו באהבה לחברי המחנה שלי. מקרון
וניל, פיננסייר פיסטוק-פטל, מאפינס גזר, בראוניז שוקולד מריר ולבן. לא משנה מה
הוצאתי, תמיד הכל התחסל במהירות וזה עשה לי כיף, כמובןJ במידברן הראשון שלי
קיבלתי גיפטינג של שרשרת עם ציור שבצדו השני משפט בסגנון "בחר עבודה שאתה
אוהב ולא תצטרך לעבוד אף יום בחייך". הגיפטינג הזה מאד דיבר אליי והשנה סוף סוף
היה לי האומץ לעשות זאת ולהתמסר לאפייה. אין ספק שהעולם נראה אחרת...
בין שלל החוויות היה לי העונג להתנדב בשייק-בר
בסלון וזו היתה התנסות מדהימה!!! תור עצום של אנשים שעומד ומחכה לשייקים שאני
מכינה (בננה/מלון/תמר...), והחיוך של האנשים כשהם לוגמים מהשייק ממש אמר לי שההתנדבות
הזו היתה החלטה מצויינת, ובזכותה אפילו קיבלתי שם פלאיה-"פיית השייקים",
אימצתיJ
חלק מהמשמרת שלי ישבו חברות מהמחנה בצד והתחילו להגיד כמה שאני נהדרת ושהן אוהבות
אותי ושאני מהממת ושהשייקים שלי הכי טעימים, וזה היה משעשע מצד אחד, אבל לגמרי גרם
לי להרגיש כמו תום קרוז ב"קוקטייל"...בשלב מסויים בחור צעיר הציע את
שירותיו כסו-שף שלי, נכנס והתחיל לקלף ולחתוך פירות, והכל תיקתק בכיף, עשרות ומאות
של אנשים קיבלו שייקים קרים ומרעננים עד
שנגמרו כל הפירות והקרח ונשארנו עם מבטים מאוכזבים של אנשים שלא יקבלו עוד שייק...אבל
ככה זה, הסוף תמיד מגיע בסוף.
אז כמעט לפני הסוף של המידברן אני מזדמנת
למסיבה בסטרייט פרנדלי, מסיבה ספונטנית שהתקיימה מחוץ למחנה, על הגבעות, וכל כך
כיף לי לזוז איך שבא לי במרחב הגדול ולנהל שיחה מעניינת עם הדי.ג'י שלהם שלקח
הפסקה ואכל סלט בקערת הלו-קיטי ורודה (אוהבתJ ). עולמות כל כך שונים,
ועדיין, או שאולי דווקא בגלל זה, היתה שיחה מדהימה. וזו תמצית החוויה שלי במידברן.
האנשים שמרכיבים אותו. האנשים הצבעוניים, המיוחדים, המעניינים והטובים שמרכיבים
אותו. אלפי אנשים שפשוט באו לאהוב ולתת מעצמם לעיר הזמנית הזאת.
ובלילה שורפים את הטמפל. שוב התזכורת הזו
לארעיות של כל דבר, של כל אחד. עשר הקשתות הגבוהות שלו נכנעות ללהבה, נופלות בזו
אחר זו, ומשאירות אינספור נקודות של אור בשמיים ומערבולות מרהיבות של עשן.
למחרת, אחרי שעות ארוכות של פירוק המחנה הנפלא
שהיה לנו והעמסת כל הציוד על המשאית, כשאנו מגיעים סוף סוף לרכב תשושים, מיוזעים
ורעבים, אנו מגלים גיפטינג קטן שמישהו השאיר לנו על האוטו, וזה כל כך עושה לנו
נעים בלב לפני הנסיעה הארוכה הביתה אל הציוויליזציה.
בקיצור חברים- תאהבו, תשמחו, תיהנו, תידברנרו.
