תמונות מחיי הנישואים

30.3, פסח, לפני 14 שנה

הוא ואני על הנדנדה בחצר של ההורים, יושבים בשמש, נהנים לנו מהשבת הנינוחה, מדברים על אלף ואחד דברים, ופתאום מחליטים ש...אנחנו מתחתנים!!! נרגשים מעצמנו וממה שהולך לקרות, אנחנו נוסעים למסעדה בהרצליה לחגוג (ולהתרגל לרעיון...), ואז חוזרים ליבנה לספר להורים.

ניצלנו את חול המועד פסח כדי לסגור את כל הדברים הגדולים, וחזרנו לאחר החופש לדירה שלנו בחיפה להמשיך בשיגרת החיים. בלי יותר מידי עיניינים.

בקיץ הקרוב, ב-30.7, נחגוג 18 שנים ביחד.

פעם זה יכול היה מאד להלחיץ אותי, המספר הזה, אבל אני מניחה שכאשר אתה באמת מוצא את הלובסטר שלך- אין שום דבר בעולם שיכול לאיים.

מה שיפה בלהיות עם מישהו כל כך הרבה שנים, זה שלפעמים לא צריך בכלל מילים. שיחות שלמות מתקיימות במבטים.

אבל למרות זאת, ואולי אפילו באופן מפתיע, יש כמה שיחות שחוזרות על עצמן לאורך השנים...

למשל, דו שיח שמתנהל אחת לכמה זמן ברגעי תיסכול על כך שדברים בבית לא מתקדמים:

היא: מתי בדיוק אתה מתכוון לעשות את כל הדברים שרשומים לך בפתק?

הוא: (בפליאה) איזה פתק?

היא: (בחוסר סבלנות מובהק) הפתק שתלוי על המקרר כבר שבועיים

הוא: ומתי תביני שאני לא מסתכל על הפתקים שלך???...

או שיחונת שמתנהלת כמעט כל ערב...

היא: נו, מה אני אלבש?

הוא: תנסי בגדים

היא: אבל אין לי מה ללבוש

הוא: אבל עוד רק קנית @# ו- &*& ו- !@##$ ב #$%%^^&^^ שקלים

היא: כן, אבל עדיין אין לי מה ללבוש...

 

במקרים (נדירים) בהם אני טועה והוא צודק-

היא: טוש, אתה אוהב אותי?

הוא: חולה עלייך

כמעט כל לילה...

היא: טוש

הוא: (ישן)

היא: טוש! (+מרפק)

הוא: (בבהלה) מה? מה?

היא: אתה נוחר

הוא: נו, מה את רוצה שאני אעשה? אני לא יכול לישון בלי לנחור

היא: ואני לא יכולה לישון כשאתה נוחר!

הוא: אז מה את רוצה שאני אעשה?

היא: שתשתדל יותר!

ובלילות יוצאי דופן במיוחד-

היא: יובל? יובל?

הוא (בבהלה): מה? מה?

היא: אתה בסדר?

הוא: למה שאני לא אהיה בסדר? אני ישן

היא: לא, פשוט לא נחרת אז פחדתי שאתה מת......

והמילים הללו, שנאמרות בינינו שוב ושוב לאורך השנים, הן חלק מהטקס הקטן של הזוגיות שלנו, הן חלק מהאהבה שלנו, גם אם הן לפעמים נאמרות בכעס או בטונים גבוהים.

וכדרכה של אהבה, שמורכבת מאוסף של רגעים לא צפויים, אני מוצאת את עצמי נחנקת מדמעות בנסיעה הביתה כשברדיו רוקפור שרים "קח לך אישה ובנה לה בית", ואני עם האיש שלי לצידי (שבנה לי בית, אבל עוד לא שתל לי גינת תבלינים) ושלושה ילדים מתוקים במשוב האחורי.

הרבה שנים.
אינספור מילים.
אינסוף אהבה.

ילדים, זרעונים וגברים מעופפים

 השבוע נזכרתי בשיר הזה שכתבתי בגיל 17 (למישהו שפרטיו שמורים במערכתJ):

"הולך.

משאיר לי מיטה חמה

ומדיפה ריח כל כך נעים

שלך.

ולי זה לא מספיק.

רוצה שתישאר ללילה,

רוצה להריח אותך,

רוצה שתחבק אותי שוב,

שתדבר אלי מילים יפות כמו בעבר.

אתה הולך.

ממלמל משפט סתמי שאסור להיתפס בתקוות שווא.

מה לעשות, קצת קשה לי לקבל את המציאות כמו שהיא עכשיו.

ואתה לא עוזר לי,

מתגרה לפעמים,

פותח פצעים טריים

והולך."

ולמה נזכרתי בו? (בשיר, לא במישהו). כי פעם בחודש בעלי הולך...או נדייק ונאמר טס. ואני נשארת לבדי בחושך. טוב, לא בחושך, אבל סתם לבד. לא לבד-לבד, לבד עם הילדים...אני חושבת שלו נתבקשתי לכתוב גרסא עדכנית לשיר שלי זה היה משהו כזה-

"הולך.

משאיר על הרצפה ערימת בגדים

ושלושה ילדים

שלך.

ולי זה לא מספיק.

רוצה שלא תיסע,

שתישאר לעזור לי עם הכביסה,

ועם הכלים, וההסעות לחוגים ולחברים.

אתה הולך.

ממלמל משפט סתמי שקטן עליי ושהשבוע יעבור מהר.

זה לא עוזר.

אתה לוקח מזוודה,

נותן לכולנו נשיקה,

מבטיח לחזור עם מתנה,

והולך..."

אם בגיל 17 היתה רק רומנטיקה, בגיל 38 פלוס שלושה ילדים נשארת בעיקר פרקטיקה. טוב, ברור שיש גם געגוע גדול, כך שיש אפילו משהו חיובי בנסיעות האלו, אבל יש גם את הידיעה שאני חד הורית לשבוע בחודש, וזה די מתיש לעשות הכל לבד. מה שמוביל אותי, כל פעם מחדש, לגלות הערכה רבה כלפי אלה שעושות את זה מבחירה ומביאות ילדים ללא דמות אב ברקע. בין אם ע"י אימוץ או מתרומת זרע.

אין לי בכלל ספק שאם לא הייתי מוצאת את האביר המעופף שלי עד גיל מסויים הייתי צועדת בנחישות אל בנק הזרע הקרוב ונכנסת להרפתקאה הזו של האימהות לבדי. נכון, קשה לקבוע מהו הגיל המסויים הזה, כי תמיד נותנים עוד צ'אנס לכך שהוא יגיע, הבחור המושלם. ונכון, זה קשה מאד לשאת בנטל לבד (גם מנטלית וגם כלכלית), אבל אני מאמינה שהייתי מוצאת את הדרך לגרום לדברים להסתדר.  אחרי הכל, אומרים שילדים זו ברכה...אבל כתבה שקראתי השבוע על אמהות יחידניות (נשים שהרו מתרומת זרע אנונימית) הצליחה לזעזע אותי ולהכניס ספקות בהחלטה הטנטטיבית שלי עם עצמי. מהכתבה עולה כי נשים אלו אינן זכאיות לקבל סיוע מביטוח לאומי, כפי שיכולות לקבל נשים גרושות. ומה הסיבה? פשוט כי זה החוק! בעידן בו השימוש בתרומת זרע רק הולך ועולה, אף אחד שם במגדל השן לא חשב שהגיע הזמן לעדכן את החוק כך שיכיר גם בילד לאם יחידנית לצורך קבלת מזונות והבטחת הכנסה? בייחוד לאור זה שמדינת ישראל כל כך מעודדת ילודה ומסבסדת טיפולי פריון.

בעיניי זה פשוט מקומם.

נשים רבות שקיבלו החלטה להרות מתרומת זרע וכעבור זמן מה נקלעו לקשיים כלכליים, מצאו את עצמן פתאום עומדות לחקירה מול פקידות בט"ל ששואלות אותן למה הן לא חשבו על זה לפני שהביאו ילד (בשיא החוצפה. כאילו שמישהו מתשאל זוגות על מצבם הכלכלי לפני שהם בוחרים להרות).

ואז את מוצאת את עצמך לגמרי לבד וללא סיוע מהמדינה. והתחושה היא שאת נענשת פעמיים. פעם אחת בגלל שאת לא מצליחה למצוא זוגיות, ופעם שנייה כשאת לא יכולה לממש את הרצון שלך להיות אמא, פשוט כי זה בילתי אפשרי מבחינה כלכלית, בגלל אותו החוק!

וזה משנה את כל התמונה. כי גם אם עכשיו הכל בסדר, מחר את יכולה להצטרף לאיזה גל פיטורים ולמצוא את עצמך יותר לבד מלבד.

צריך לחשוב טוב טוב ולתכנן את האופק הכלכלי שמונים צעדים קדימה לפני שנותנים לרחם/לשעון הביולוגי להחליט.

אופציה קצת פחות לבדית ועדיפה יותר מבחינה כלכלית (בלי להיכנס אפילו לדיון על דמות האב) היא למצוא שותף להבאת ילד ולחתום איתו על חוזה להורות משותפת. חברה שלי (שעברה את גיל 40) בודקת בימים אלו את האופציה הזאת, ובינתיים הרושם שעולה הוא שקשה עוד יותר למצוא שותף להורות מאשר פרטנר לחיים...הטיפוסים שאיתם היא נפגשת פשוט נראים כלקוחים מאיזו קומדיה, שהיא ואני נאכל לצחוק עליה רק בסוף- החל מהומו שנמצא עמוק בארון ועד לבחור היפה והמוצלח שיש לו הכל חוץ מזוגיות וילד.

לא קל. והיות וזה תלוי בכל כך הרבה דברים- אין תשובה חד משמעית למה עדיף.

בעוד בעלי עושה את דרכו הביתה משדה התעופה, שבוע החד-הוריות שלי מתקרב אל קיצו, ואני מחזקת את ידיה של כל מי שעשתה או תעשה את המסע לבד. כי ילדים זו באמת ברכה (רק שישנו כבר את החוק לעזאזל, אנחנו בשנת 2013, לא בימי התנ"ך!).