משפטים
לפעמים
כשאני קולטת את עצמי שוב משתמשת במשפט כלשהו שכבר נהיה שגור בפי, אני תוהה אם בעוד
מלא שנים, כשאני כבר לא אהיה בסביבה, הילדים שלי יזכרו בי בחיוך כשהם ישמעו מישהו
אחר מתנסח כך במקרה...
אז
על מה מדובר- "אימון מוביל
לשלמות" (יוצא לי מהפה כמעט על כל דבר שלא מצליחים או שמתלוננים שלא טובים בו-
רכיבה על אופניים, גלגלון, שיעורים בחשבון ועוד המון...),
"החיפזון
הוא מן השטן" (על כל ריצה שהסתיימה בגליץ' על המדרכה/רצפה או על כל ניסיון
לעשות פעולה כלשהי בחופזה והתוצאה היא כאב פיזי מלווה בבכי/צרחות/קריאה לפלסטר, או
לקרח, או לחיבוק, או אולי למוסר השכל מאמא...),
"לי
כבר יש תעודת בגרות. ותואר. ועבודה" (על כל ניסיון לעזרה בשיעורים או בהכנה
למבחן שלא עובד by the book
והצד השני מתווכח איתי שלא ככה עושים חילוק ארוך או יחס משולש או whatever וסבלנותי פוקעת...),
ועוד
כהנה וכהנה משפטים. תזכרו אותם, ילדים.
טבע
אנחנו
לא משפחה מטיילת. כנראה אף פעם לא נהיה...אני מגיעה למסקנה ההגיונית הזו לאחר
שמגיע בדואר מכתב מ"רשות הטבע והגנים" שהגיע הזמן לחדש את המנוי. מה, כבר
עברה שנה??? אבל בכלל לא ניצלנו את המנוי...אני עוד זוכרת איך כששילמנו על המנוי
הסברתי לילדים שכדי שזה ישתלם לנו אנחנו צריכים ללכת לפחות לעוד 3 שמורות טבע, חוץ
מזו שבה עשינו את המנוי...אז הנה, חלפה שנה (עם אפס שמורות טבע ברזומה...),
והמסקנה היחידה המתבקשת מכל הסיפור הזה היא שהשנה כבר לא נחדש את המנוי...
אבל
ביציאה קצרצרה לטבע קרוב (כזה שלא צריך לקום בשש בבוקר ולהעמיס חצי בית בשבילו)
אנו נתקלים בעץ דומים גבוה ומלא פרי, ואני נזכרת איך כשלמדתי בבי"ס יסודי היה
לנו עץ דומים בדרך לבית הספר, ובכל סיום לימודים, בדרך הביתה, היינו מטפסים עליו,
קוטפים דומים טעימים, אוכלים ונהנים.
לפחות עד שהאיש הנרגן, שהעץ היה בגינה שלו, היה צועק עלינו והיינו בורחים מפוחדים
(ולמחרת, זיכרון קצרצר- חוזרים).
אז
מאד רציתי שגם הילדים שלי יטעמו דומים מהם, וביקשתי מיובל שישים את ילי על הכתפיים,
והוא קיטר שהיא כבר כבדה אבל אחרי שני פרצופים נוקבים וכמה מילמולים, הוא העמיס
אותה והיא ניסתה לקטוף דומים, אבל הם היו על ענפים יותר מידי גבוהים. נו, לפחות ניסינו.
על חמציצים, שאנחנו היינו זוללים בילדותינו, לא נראה לי שהם שמעו בחיים. אבל הם לא
הולכים לשמוע על זה ממני, זה לא כזה היגייני...איזה שטויות עושים בתור ילדים...
צלילים
בדרך
חזרה משופינג עם מאי (היא לא מפסיקה לגדול...זה עסק לא זול...) מוסיקה טובה ברדיו,
וכל שיר שמתנגן אני אומרת לה בת כמה הייתי כשהוא יצא, וזה מדהים איך כל שיר מתקשר,
אצלי בכל אופן, עם חוויות שעברתי בחיים. וכשמגיע השיר "אנקת גבהים" עם
הקול המדהים של קיית בוש אני קצת משתנקת. יש אנשים שנזכור אותם לנצח כי הם אלו
שחשפו בפנינו אומן מסוים, ספר גדול, אימרה חזקה. אז האחות של החבר הראשון שלי, היא
לנצח תיזכר כמי שחשפה אותי לקיית בוש הנפלאה, וזה כמובן הוביל להמון מחשבות על ימי
התום, ואהבות ראשונות, וחוויות רבות שקשורות אצלי לקיית בוש ולאומנים רבים אחרים,
ועל זה שגם מאי בונה לעצמה לאט לאט את פסקול ההתבגרות שלה, ואני מקווה שהיא תיזכר
בו אח"כ בעיקר בחיוך, אבל על מי אני עובדת, זו לא הולכת להיות תקופה פשוטה.
מיצג
בפעילות
שחוויתי עם מאי בבית הספר הפעיל אותנו אמן פרפורמנס (דניאל יהב) אשר חשף בפנינו צוהר
לעבודותיה של האמנית היוגוסלבית מרינה אברמוביץ'. עבודה של מרינה בשם
"האומנית נוכחת" הוצגה במוזיאון לאומנות מודרנית בניו-יורק. בהיותה מרכז
המיצג, מרינה ישבה 10 שעות כל יום במשך 3 חודשים מול אנשים שבאו לתערוכה והסתכלה
להם בעיניים- סך הכל 600 שעות. אנשים חיכו
זמן רב בתור כדי לשבת מולה, להסתכל לה בעיניים, ולזכות שהיא תסתכל להם בעיניים
בחזרה. התגובות היו חזקות מאד (אפשר לראות בקישור הבא: http://www.youtube.com/watch?v=EaJhRPlu4Es).
אם
זה נשמע לכם פשוט, אתם מוזמנים לעשות את זה למשך דקה אחת בלבד. זה מה שאנחנו עשינו
כחלק מהתרגיל, וזה נע בין פרצי צחוק מתגלגלים, להתבוננות, לדמעות, לצחוק, וזה בעיקר הרגיש ארווווווווווך.
דקה!
העיניים
הן המראה לנשמה. לראות מישהו באמת זה לאהוב אותו. ואולי לשבת מול מישהו זר ולהסתכל
לתוך עיניו זו חוויה פשוטה יותר שמעוררת פחות רגשות, אבל כשהתבוננתי במאי שלי ראיתי את התינוקת שהיתה
ואת הנערה שהיא עכשיו ואת כל מה שהיא הולכת לעבור עד שתתעצב דמותה בעולם הזה,
והתרגיל הזה, של פשוט לשבת ולהסתכל אחת לשנייה בעיניים, לא במבטים חטופים של הרמת
הראש ממסך הלפטופ או ממסך הסמארטפון או כל דבר אחר, אלא מאה אחוז התבוננות, התרגיל הזה ריגש אותי מאד ואני מקווה
שגם היא התרגשה וראתה באמת את אמא שלה.
אל
תשכחו להסתכל. ויותר חשוב- לראות.
