דע את עצמך (ויותר חשוב- דע את אשתך)

עד כמה אנחנו באמת מכירים את בני הזוג שלנו? עד כמה הם באמת מכירים אותנו? יש בכלל עוד מקום להפתעות גם לאחר זוגיות ארוכת שנים?

כל המחשבות האלו הסתובבו לי בראש כשראיתי את יובל מתקרב לעברי עם כוס שקופה מלאה במשקה אדום שבתוכו שטה חתיכת תפוז. אני חושבת שאילולא היה כל כך חשוך בבר בו ישבנו, הוא היה יכול לראות את הגבות המתרוממות שלי, את העיניים המתכווצות, את הפה המעט פעור ואת המבט הכללי ששואל "מה לעזאזל". אז הברמן אמר שאין אייריש קרים ואין קלואה (מה שביקשתי), והרשה לעצמו להציע משקה טעים ומתוק שבחורות אוהבות. ויובל הרשה לעצמו להכליל אותי בתוך הקטגוריה הזו של "בחורות" ולחשוב שאני בטח אוהב את המשקה, כי הברמן, הרי, מבין קצת בבחורות. אבל מה עם ההיכרות רבת השנים שלנו? הוא יודע שאני לא שותה משקאות אחרים, ובטח לא כאלה שצפה בהם גופה של פרי- אז למה לשנות,לגוון,להפתיע? אם אין אז אין.  למרות הסקפטיות ולמרות האנטי שנוצר בי לאחר השיוך הכה כללי והמעט מעליב שלי לקבוצת ה"בחורות" למינהן, טעמתי מהמשקה. היה לו טעם מגעיל יותר מכל תרופה שניסיתי בחיי, מה שנתן לי את הלגיטימציה הברורה לעשות פרצוף מופגן. הח'ברה שבילו איתנו היו, בעיקר, משועשעים מהסיטואציה ומהפולניות שהפגנתי, אבל לא באמת ירדו לסוף דעתי. כנראה הפרצוף שלי לא הצליח להבהיר שמבחינתי זה היה big No , בכל אופן, ממי שאיתי כל כך הרבה שנים ויודע טוב יותר מכל ברמן שרמנטי מה אני אוהבת ומה לא.

דברים קטנים כאלו לפעמים גורמים לי לחשוב שאולי הוא לא באמת מכיר אותי כמו שהייתי רוצה- פשוט שיסתכל עליי ויבין הכל, מבלי שאני אצטרך אפילו להגיד מילה. לרוב הוא יודע- מתי מומלץ להתרחק ממני, מתי אני במצברוח ל"כן" ומתי במצברוח ל"לא", מה להגיד ובאיזה עיתוי מדוייק.

לרוב.

ואני רוצה שתמיד.

מישהו שעובד איתי הגדיר אותי כ- high maintenance. אני??! אחרי שסיימתי להיות מזועזעת/מופתעת מההגדרה, אני מודה שאולי באמת קצת קשה "לתחזק" אותי- כשטובים אליי מידי- אני משתעממת, כשקשוחים אליי- אני נמשכת, כשמנסים להפתיע אותי- אני מתערערת. ולפעמים לא. ואני מצפה מבן הזוג שלי (על פי נסיון העבר ותוך שימוש בכוחות העל שלו) לדעת מתי כן ומתי לא...

בהמשך השבוע אני נתקלת בכתבה מעניינת במוסף של "הארץ" בנושא עד כמה אנחנו מכירים את בני הזוג שלנו. אני מרגישה קצת יותר טוב עם הזוגיות שלי אחרי שאני קוראת על נשים שהופתעו לגלות שלבעלים המושלמים שלהן יש ילד נסתר, אח בכלא או התמכרות לזונות. אלה המקרים הקיצוניים, כמובן. המקרים ההרבה יותר נפוצים הם אלו ש"רק" מנהלים רומן מתחת לאף של בת הזוג. טוב, אז אנחנו יודעים הכל אחד על השני- ברמת מעשים, מחשבות, פנטזיות- לפעמים אולי יותר מידי (לפחות לדעת המומחים שצוטטו בכתבה, שדווקא דוגלים בשמירת כמה סודות לעצמנו על מנת לשמר את העניין והקסם בזוגיות), אבל זה מה שעובד בשבילנו. אז כל עוד ההפתעה הכי גדולה שלי תמשיך להיות בדמות משקאות מוזרים – אני מניחה שאני יכולה לחיות עם זה (אבל הפרצוף- זה כבר לא רצוניJ).

שכנים שכנים

אף פעם לא הצלחתי להבין מה כל כך מסובך בלהחנות את הרכב שלי בחנייה הפרטית שלי, ולוודא שהאורחים שלי לא יחנו בחנייה של השכנים. לא מסובך, נכון? אבל משום מה, לשכנים שלי זו כנראה משימה בילתי אפשרית, אחרת למה אני מוצאת את עצמי יותר מידי פעמים דופקת על כל הדלתות בשכונה עד שאני מוצאת את השכן הגאון או האורח הגאון שלו שתפס לי את החניה או חסם לי את הרכב? זה כשלעצמו יכול לחרפן, אבל הכי מעצבן זה שבמקום להגיד סליחה, הם פשוט קמים להם בשאנטי באמצע פיצוח הגרעינים, כאילו שהם עושים לי איזו טובה ענקית בכך שהם מזיזים את המרכבה שלהם מהחנייה שלי. אז למה, לעזאזל, הם מתעקשים להמשיך לעשות את זה פעם אחר פעם? קשה לי להחליט אם זו רק עצלות (לחסום במקום ללכת עוד 20 מטרים ברגל ולמצוא חנייה פנוייה), טיפשות (הפרצופים שלי, ולאחר מכן הבקשות המפורשות שלי, הבהירו היטב שאני מ-א-ד לא מרוצה מזה שתופסים לי את החנייה) או סתם בעיה של עודף זמן (מה שמקשה עליהם את ההבנה שחמש הדקות שאני מבזבזת על השטות הזו חשובות לי, ולא מעניין אותי ה"תוך דקה אני זז" שלהם, בייחוד לא אחרי נסיעה ארוכה עם שלפוחית מלאה).

אז די. הגיעו מים עד נפש. מהיום אני כבר לא השכנה הנחמדה.

אחרי סבב הסעות שירות של לקחת ולהחזיר ילדים מחברים/חוגים, אני חוזרת הביתה בגשם זלעפות, נטולת כוחות וסקפטית לגבי צליחת המשך הערב בשלום, ומגלה, שוב, רכב זר בחנייה שלי. אני קצת מצטערת שככה זה יצא, אבל האורח המסכן שבילה אצל השכנים זכה לקבל את כל הזעם שהיה אגור בי כבר 3 שנים מאז שאני בשכונה הזאת...אז לא, לא מעניין אותי שזה רק לרגע, ואין לי זמן לרגע הזה, וזכותי לעשות עניין כי זה באמת עניין, ונמאס לי שאתם כל פעם עושים את זה, ודי, מספיק, כמה פעמים אפשר לבקש?!. והשכנה פתאום חושפת את הצד המרוקאי שלה במלוא הדרו (מה שנקרא "פותחת עליי פה"), ואחרי שהיא מסיימת לצעוק דברים שלא שמעתי כי צעקתי בעצמי, היא מסכמת שהתגובה שלי מאד מוגזמת ושאני פשוט סנובית ומתנשאת. אז אין שום בעיה. אם זה מה שצריך כדי להיכנס לביתי-מיבצרי מבלי להתעצבן ולבזבז זמן מיותר, אני אהיה סנובית ומתנשאת, ומבחינתי שאף אחד מהשכנים לא ידבר איתי ורק ירכל על כמה אני סנובית ומתנשאת. ואם המחיר יהיה להיתקע באמצע הכנת עוגה מבלי שתהיה לי אף שכנה שאני ארגיש בנוח לבקש ממנה כוס סוכר או ביצים- so be it. גם ככה אני די חריגה בנוף השכונתי...אני היחידה שלא שוטפת כל יום את הבית ומציגה לראווה בכניסה לבית דלי, מגב וסמרטוט רטוב, היחידה שריחות בישולים לא עולים ממטבחה כל בוקר (אפילו לא בשישי), אז עכשיו אני אהיה גם היחידה שהיא סנובית ומתנשאת מוצהרת.

בקיצור- די לנחמדות, זה פשוט לא עובד. הייתי רוצה גם לצאת בהצהרה שהבא שיעז לחסום אותי יזכה לפאנצ'ר בכל הגלגלים, אבל באמת שאני לא כזאת.

וזה דווקא מזכיר לי את השכונה הקודמת שלנו, בה החנייה היתה בעייתית. בתור בחורה עקומה מטבעי, יצא לי מספר פעמים להחנות לא הכי ישר, וזה כנראה מאד עיצבן את אחד השכנים עד שיום אחד טרח להשאיר לי מכתב איומים על שמשת הרכב. משהו בסגנון "יא בת זונה, אם עוד פעם את חונה ככה אני דוקר אותך". אחרי שגמרתי להיות בהלם מהמכתב, ניסיתי להבין מה הבעיה, וכשהסתכלתי על הרכב טוב טוב הצלחתי לשים לב שהוא באמת חונה קצת בזווית וזה אולי יכול להפריע לרכב אחר להיכנס לחנייה, אבל בגלל כזה דבר לדקור אותי? מרוב פחד, מאותו היום התחלתי להחנות עם פלס, אבל אני חושבת שהייתי משתדלת באותה המידה גם אם היו משאירים לי מכתב נחמד יותר או פונים אליי בצורה ישירה. אבל אולי זו  רק אני. אולי יש כאלה שצריכים לקבל מכתבי איומים על מנת להפנים.

אז בלי פאנצ'רים ובלי מכתבי איומים, רק עם יותר תקיפות ועצבנות בפעם הבאה שזה קורה, ואני מקווה לא להצטרך ליישם את זה בקרוב, כי מי יודע, אולי עד מחר אני אחזור להיות נחמדה...

היום יומולדת

יש אנשים שלא עושים עניין מיום-ההולדת שלהם ויזכירו אותו רק כבדרך אגב. אני ממש לא כזאת. בשבילי ימי הולדת הם תמיד סיבה להפקה וכולם סביבי שומעים חודשיים מראש על התיכנונים...כך קדחתי לרוב חבריי הקרובים על המשמעות של הפרידה מגיל 35 והמעבר ל-36, שהוא הרבה יותר רציני, מכובד וגדול כי הוא כבר שואף ל-40. נראה לי שכולם כבר רצו שהיום הזה יעבור כדי שאני אחליף נושא...אז הוא הגיע.

יום ראשון- יש לי יומולדת. אני קמה בבוקר ומעירה שני ילדים קטנים וקצת עצבניים, שלא משתפים פעולה עם "היום יום-הולדת לאיאימא". אחותם הגדולה עם חום גבוה שלא ירד כל הסופ"ש- הולכים לרופא. ביום ההולדת שלי. בנקודה הזאת הרופא חושד שזו דלקת ריאות. בלילה יסתבר במוקד הרפואי שזו בעצם שפעת. ולמחרת בבוקר יסתבר שגם אני זכיתי בתענוג המפוקפק.

אני נוסעת לעבודה עם העוגות שהכנתי לכבוד יום ההולדת שלי. גשם זלעפות. הכל אפור. לא אוהבת.  אבל שטויות, יש לי יומולדת. אני מרגישה לא משהו, אבל מנסה לייחס את זה לעייפות שנותרה מהמסיבה בשישי. הנעליים החדשות והיפות שקניתי לעצמי מתגלות כלא כאלה נוחות, ולא עוזרים שני פלסטרים שהדבקתי במקום הכואב- אני לא יכולה ללכת איתן יותר משני צעדים בלי להיראות כמי שהולכת על גחלים לוהטות. כך אני מסתובבת יום שלם ועובדת, למרות שממש לא בא לי, כי יש לי יומולדת.

אני יוצאת מהעבודה בסוף היום הלא כזה ארוך (אחרי הכל, יומולדת), מדדה עד לרכב עם הנעליים שאני כבר לא כל כך אוהבת בגלל החתכים ברגליים, מרגישה גמורה- ממה?! באחד הרמזורים מסמן לי איזה דוס לפתוח את החלון ולתרום לו כסף שעבדתי עבורו יום שלם. אני מסמנת לו שאני לא מעוניינת, והוא מתעקש. כשאני מתעלמת וממשיכה לדבר בטלפון הוא מתחיל לקלל- מה הדאווין שלך, סנובית, שאלוהים יתן לך תאונת דרכים. חצוף! לך לעבוד. מה אתה מקלל אותי? ועוד ביום-ההולדת שלי! (לא הייתי מספיק נועזת כדי לפתוח את החלון ולהגיד לו את זה, פשוט התפללתי לאלוהי-הרמזורים שיתן כבר רמזור ירוק, כי מי יודע מה הדוס בכאילו הזה מסוגל לעשות).

אחרי נסיעה ארוכה ואיסוף ילדים אני מגיעה הביתה, ולמרות שהמזגן מכוון ל-30 מעלות חום אני רועדת מקור. ילי המתוקה נוגעת לי במצח ואומרת- אמא, את חמה. זה פתאום מרגיש לי כמו רעיון טוב למדוד חום, וכשהמדחום מצפצף ומראה 39 וחצי מעלות, הרבה דברים מסתדרים לי פתאום. יומולדת שמח!

אני חושבת שבנקודה הזו אני מתחילה לגלות איזושהי הערכה לגיל, כי אם הייתי בת 16, סביר להניח שכבר הייתי פורצת בבכי על כך שהדברים לא מתנהלים כפי שאני רוצה. אבל בגלל שאני כבר בת 16+20, אני הרבה יותר בוגרת ומבינה שזה לא שהיקום כולו יוצא נגדי ביום-הולדתי, זה סתם אוסף של דברים מעצבנים.

אם אני חושבת על זה לעומק, בגיל 16 אכן בכיתי ביום ההולדת שלי. היו לי כל כך הרבה תוכניות לחגיגות ה-sweet sixteen שלי ואז בא אחד, סאדאם, והחליט להרוס הכל עם כמה טילי אב"כ.  ברור לחלוטין שכל המלחמה הזאת היתה אך ורק נגדי. אבל זה היה מזמן.

בהמשך השבוע מאי ואני מבלות בבית וחולקות שפעת. כל אחת על ספה נפרדת, עם כירבולית, מדחום וטישו צמוד. לא זוכרת מתי הייתי כל כך חולה. אני בדרך כלל מתהדרת בכך שאפילו כשאני כמעט גוססת, בדרך למיטה אני ארים צעצועים טועים, אפעיל איזו מכונת כביסה ואנקה ת'אסלה. הפעם זו כנראה גסיסה אמתית, כי אני פשוט לא מסוגלת לעשות כלום. כל הגוף כואב וכל תנועה מיותרת מביאה עימה התקף שיעול שמביא עימו כאב בצלעות ובכל הגוף, וחוזר חלילה.  אפילו הכנת כוס תה מרגישה כמו מסע כומתה וגורמת לי להצטער על כך שהסלון לא קרוב יותר למטבח.

הימים עוברים, איכשהו, החום בשלו, ואני קצת חסרת מנוחה מהעבודה שבטח מצטברת. גם בבית יש הרבה מטלות שמגיעות בפתקים מהמורות/גננות. מבית הספר מבקשים להכין מיצג מיוחד ליום המשפחה – לבחור ערך שחשוב לנו כמשפחה, להסביר למה בחרנו בו ולשקף אותו בדגם קטן שנבנה מחומרים שיש בבית. נו באמת. ברי רוצה שאני אכין עוגה ועליה אפסל מבצק סוכר את כל בני המשפחה מחובקים. רעיון מקסים לבטא את הערך "אהבה", הבעיה היא שהמימוש שלו יצריך ממני לפחות 4 שעות עבודה ואני לא בדיוק במצב לכזו השקעה. חייבת למצוא רעיון למיצג חביב ופשוט יותר לביצוע וגם להצליח "למכור" לברי את הרעיון כיותר טוב משלו. בעודי חושבת על רעיונות (זה מעייף לחשוב כשיש חום) הגננת שלי ילי מתקשרת (וכשאני רואה את השם שלה על צג הנייד אני מקווה שהיא לא רוצה שאכין שוב עוגה לגן...). היא דווקא רוצה לגייס אותי לתפקיד בהצגה בקבלת השבת שתיערך בגן בשישי הקרוב (והנה הלכו התוכניות לספא זוגי מפנק בשישי). בעלך אמר לך שהוא נידב אותך להכין פשיטדה? אממ...לא...יובלי? אופס...והנה צץ לו עוד משהו. לגבי התפקיד אני מסרבת בנימוס, אומרת שאני לא יכולה להתחייב כי אני חולה. אם היו מציעים לי את התפקיד של חנה'לה אז אולי הייתי מוצאת איזו שימלת שבת ומתייצבת בגן להופעה, אבל פרה? אני כבר אשב בקהל . אז מתי לעזאזל אני אמורה להספיק לעשות את הכל? ועל זה יובל עונה- טוב שאת בבית. אז זהו, שאני בבית כי אני חולה. אני לא אמורה להכין מיצגים מרשימים או פשטידות גונבות מחמאות. אני אמורה לשכב עם מדחום בפה, לרחם על עצמי על היעדר מרק ולראות סרטים סוג ז' בטלוויזיה.

לדברים, הרי, יש נטייה להסתדר בסוף- החום יורד, ואני משכנעת את עצמי שהמרץ במגמה הפוכה. אני חוזרת לעבודה ומשתלטת (קצת) על מה שהצטבר, ובלילה מכינה מיצג מכובד ליום המשפחה וגם פשטידה טעימה לקבלת השבת. בסיום אני טופחת לעצמי על השכם.

עוד שבוע מטורף נגמר.