אודם חדש, חברים ישנים

מאחורי השקט

בדיוק לפני שנה מצאתי את עצמי נוסעת לפריז, All by myself. בעלי, שטס תכופות מטעם עבודתו, הציע  לי לפגוש אותו בפריז, ולאחר שספג בהבנה את כל התירוצים שהיו לי ("אי אפשר, זה סוף רבעון!!!"... "אבל נפסיד את מסיבת הסיום בגן!".."אני צריכה להתכונן לדברים כאלה מראש (חודש לפני זה לא מספיק...)" פשוט קנה לי כרטיס וסגר עניין.

וכך יצא שאחרי 17 שנים שאני נוסעת רק איתו (מבחירה,כמובן), אני פתאום מגיעה לשדה התעופה לבד. אחרי שכל החששות שלי התגלו, כרגיל, כחשיבת יתר על תרחישים הזויים (לא,השעון לא התקלקל באופן פתאומי, הוא (וגם האייפון) צילצלו ואני התעוררתי והגעתי לשדה בזמן. לא, נהג המונית לא התהפך יחד איתי בתאונת דרכים קטלנית בדרך לשדה ולא חטף אותי לשום מקום באמצע הלילה. כן, המזוודה שלי עלתה על המטוס למרות התקלה שהיתה במערכת המסועים. ולא, המטוס לא צלל אל סופו בגלל התקלה החשמלית שהתגלתה לפני ההמראה, כי, כנראה, היא אכן טופלה לפני ההמראה...) הגעתי לפריז עם חיוך מרוח מקצה לקצה ונהניתי בחברת עצמי יום וחצי עד שיובל הצטרף אליי, וזה היה בדיוק מה שהייתי צריכה.

קצת חופש. קצת שקט, מכולם.

ובדרך לשקט שלי, בין שמיים וארץ, ניצלתי את זמן הטיסה כדי לחבר סיפור קצר שישתתף בתחרות סיפורים קצרים של אל-על וסטימצקי. כעבור  חודשיים נתבשרתי שמתוך אלפי הסיפורים שהוגשו, הסיפור שלי נבחר להיות אחד מ-20 סיפורים שיצאו לאור בספר "הסיפור שלנו 2".

אז דברים טובים קורים כשלא אומרים "לא" להצעות...

והנה הסיפור מובא בזאת לפניכם:

שקט. ליבנת גוטליב- יוני 2012

רעש.

זה כל מה שהיא שומעת בזמן האחרון.

בעלה הפך עבורה למקור רעש שמטריד את חייה. כבר זמן מה שהיא לא רואה אותו, אלא רק שומעת את הקולות הבוקעים ממנו, כאילו היה שותף לאיזו מזימה להרעיש את חייה ולהוציא אותה מדעתה.

בימים היא שומעת אותו מכחכך בגרונו בכל הזדמנות, גם כשאין לו משהו להגיד, משתעל מכל הלב (לעיתים שיעולים גדולים וחזקים ולעיתים סדרות של עיטושים קטנים ברצף, בין עשרה לשלושה עשר, שזה השיא, הוא חוזר ומדגיש פעם אחר פעם), מספר בדיחות בקול חזק מידי (רדודות, גסות, ממש לא מצחיקות), ובלילות- נוחר ללא הרף ומפר את שלוותה. יש רגעים בהם  נדמה כי הוא עומד להיחנק ולמות בשנתו, אבל אז הוא שוב משחרר אוויר וחוזר לרצף הנחירות, חוזר להרעיש בקצב כאילו מחושב.  היא מסתכלת עליו בשנתו ושואלת את עצמה אם היא אוהבת אותו בכלל, תוהה איך תחושות האהבה מתחלפות אצלה בשניות לתיעוב, ואז חוזרות שוב לאהבה (או שהיא רק משכנעת את עצמה שזה מה שזה).

והילדים! מהרגע בו היא אוספת אותם מהגן ובית הספר, מתחיל הרעש. צעקות בנוסח- "הוא נוגע בי", "די, תפסיקי לשיר", "היא פותחת לי את החגורה"- פשוט יכולות להוציא אותה מדעתה. היא צורחת עליהם- יום אחד אני פשוט אקום ואלך! אקום ואלך! – היא באמת נותנת למילים הללו להשתחרר מתוך שפתיה, או שהן רק מהדהדות בראשה?

לאן שלא תברח- רעש.

אפילו בעבודה אין לה מיפלט. כולם סביבה קולניים מדי לטעמה, חסרי עידון, צוחקים בקול רם במטבחון, מנהלים שיחות טלפון צועקות, מקטרים אחד לשני על צד שלישי בקול שלא מנסה להסתיר. לו רק יכלה להסתובב עם אטמי אוזניים כל היום, לא לשמוע את הרעש שהם עושים, לברוח לעולם של שקט לבן.

האם ככה הרגישה אימה שהתאשפזה מידי פעם בבתי משוגעים? [לאחר המראות והצעקות שנחקקו בזיכרונה מאינספור הביקורים את אימה, היא מרשה לעצמה לקרוא להם "משוגעים" ולא "תשושי נפש"].

לא, היא לא תוותר לעצמה. נכון, הגנים האלו קיימים בה, אבל רק היא תחליט האם לשחרר אותם או להמשיך להדחיק. היא לא תיתן לגוף שלה להשתגע! לא!

הודו.

היא צריכה לחזור להודו.

כל ההחלטות החשובות בחייה התקבלו באימפולסיביות, וכך גם היא מחליטה כעת שהיא נוסעת לבדה לשבועיים בהודו.

היא חייבת לתת להודו לתקן אותה. היא חייבת לרפא את עצמה.

בשבילה.

בשבילם.

גלגלי המטוס מתנתקים מן הקרקע. היא מנסה להתרכז במחשבה הנעימה שהיא בדרך אל האושר, תוך כדי התעלמות מהתינוקת שצורחת במושב שלפניה, מכל האנשים שמשתעלים סביבה, משיחות החולין שמתנהלות לכל אורך המטוס (זה עושה לה בחילה, כל הצביעות הזו המחופשת לנימוסים), מהרעש של מערכת האיוורור ושל צחוקים מזויפים של אנשים משועממים. איך יכול להיות שכולם מתנהגים כאילו הם לא שומעים את כל הרעש הזה??

היא יודעת שגם בהודו יהיה רעש שיקיף אותה. הרעש של כל הריקשות שלא מפסיקות לצפור [וגם דורשות זאת מהנהגים האחרים, בשלט המתנוסס עליהן כצו השעה "please horn!"] , הלחישה החודרת לגוף של נהגי הריקשה-אדם, הרעש של מליוני הודים ההולכים ממקום למקום, מציעים לך את מרכולתם או כל שירות אחר שתרצה שיעשו עבורך, הרעש של החום הקופח, אפילו הרעש של הזוהמה...

אבל היא חייבת. אין דרך אחרת! היא תעבוד על עצמה, היא תעשה קורס ויפאסאנה, היא תבריא!

המטוס ממשיך להיטלטל בין כיסי אוויר. היא מציצה מבעד לחלון ומוצפת באור בוהק של שחר חדש. ליבה מתמלא אופטימיות משוגעת. בבקשה- היא פונה אל איזשהו כוח מסתורי המצוי בקוסמוס, או אולי בתוכה - עשה שהרעש של הודו יהיה השקט שאני מחפשת.

 

 

 

הרהורים על משקל וזמן

כשהייתי חולה.

אני יודעת שאני באמת חולה כשכל מה שאני רואה לנגד עיניי זו המיטה, ובדרך אליה אין עצירות! צעצועים תועים, בגדים מפוזרים או כל דבר אחר שאינו במקום- סילחו לי על כי לא ארים אתכם הפעם "על הדרך", פשוט אין בי כוחות.

כבדה. כל כך כבדה!

סתם מתוך סקרנות, אני נעמדת לרגע  על המשקל. המסה שלי היא בדיוק אותה מסה כמו תמול שלשום, אבל המשקל שלי , מרגיש כאילו גדל פי 10 לפחות. הכל כל כך כבד, כאילו כוח משיכה עצום מושך אותי כלפי מעמקי המיטה. והגוף שלי, על כל המסה שלו, פשוט נשאב.

אז עם כל כובד משקלי נכנעתי לכוח המשיכה וצללתי אל ארץ החלומות וישנתי וישנתי עד שהמחלה יצאה מגופי, ולאט לאט המשקל שלי הרגיש שוב כמו המסה האמתית שלי.

מיכאל

וכשחזרתי לעצמי ולמסה שלי, קפצתי לבית של אחי וגיסתי החמודים להחזיר את הסיר בו הוכן עבורי באהבה מרק בריאות, ושם חיכו לי ארבעה וקצת קילוגרמים של אושר בשם מיכאל. יש איזו תיאוריית קונספירציה שבכל פעם שאני באה הוא צורח, אבל לאחר שאני מערסלת אותו ומרדימה אותו בחיקי תוך כדי קיפוץ בקצב קבוע על כדור פיזיו, אני מתמוגגת מלהתבונן בו בשנתו השלווה, בהבעות פניו כשהוא חולם, ומלשמוע את האנחות הקטנות הבוקעות מגרונו. הלב שלי מוצף באהבה שלי אליו ואני חושבת לעצמי איך משקל כזה קטן יכול להביא עימו אושר כזה גדול.

מדורה

באחד הימים הבאים, סביב מדורת ל"ג בעומר של הגן,  אני פוגשת מישהו שאני מכירה לאחר שלא נפגשנו כמה שנים טובות. הוא נראה כאילו יש לו משקולות מאד גדולות על הכתפיים, שלאחר שיחה קצרה מקבלות צורה והסבר- הוא בדיוק סיים תהליך גירושים ארוך, ויש בסיפור ארבעה ילדים. יכול להיות שהוא עלה על המסלול הזה ביום בו אשתו החליטה לחזור בתשובה, כמה שנים אחורנית. 22 שנות נישואים זה חתיכת פרק זמן. ולבסוף להיפרד בגלל אמונה אל מול חוסר אמונה באלוהים. מה המשקל שנותנים לאמונה? מה המשקל שנותנים לאהבה? לילדים? לשמירה על אחדות המשפחה? איך פותרים משוואה כזו בלי לקבל מינוס בשני הצדדים?

יש משוואות שאין להן פתרון. אבל מצד שני יש  גם הרבה פתרונות שמחכים שנמצא אותם, לו רק לא היינו מרימים ידיים כל כך מהר.

אירית

ולפני 3 שנים, באותו המקום בדיוק, אני מנסה להיות עם הילדים שלי במדורות, ואני באמת שם פיסית, אבל הראש שלי במקום כל כך אחר. אני יודעת שהיא בבית החולים ושזה ממש הסוף. אין עוד מה לעשות, רק לתת לה ללכת.

והילדים שמחים, אש ולהבות, ואני מתחת למשקפי השמש מסתירה את הדמעות.

ושוב הגיע זמן האזכרה. ושוב אני מגיעה אל הקבר הכה יפה ומטופח, ופשוט לא מאמינה שאת שם.

אומרים שעם הזמן זה נהיה יותר קל.

אז אומרים.

 

תמונות מחיי הנישואים

30.3, פסח, לפני 14 שנה

הוא ואני על הנדנדה בחצר של ההורים, יושבים בשמש, נהנים לנו מהשבת הנינוחה, מדברים על אלף ואחד דברים, ופתאום מחליטים ש...אנחנו מתחתנים!!! נרגשים מעצמנו וממה שהולך לקרות, אנחנו נוסעים למסעדה בהרצליה לחגוג (ולהתרגל לרעיון...), ואז חוזרים ליבנה לספר להורים.

ניצלנו את חול המועד פסח כדי לסגור את כל הדברים הגדולים, וחזרנו לאחר החופש לדירה שלנו בחיפה להמשיך בשיגרת החיים. בלי יותר מידי עיניינים.

בקיץ הקרוב, ב-30.7, נחגוג 18 שנים ביחד.

פעם זה יכול היה מאד להלחיץ אותי, המספר הזה, אבל אני מניחה שכאשר אתה באמת מוצא את הלובסטר שלך- אין שום דבר בעולם שיכול לאיים.

מה שיפה בלהיות עם מישהו כל כך הרבה שנים, זה שלפעמים לא צריך בכלל מילים. שיחות שלמות מתקיימות במבטים.

אבל למרות זאת, ואולי אפילו באופן מפתיע, יש כמה שיחות שחוזרות על עצמן לאורך השנים...

למשל, דו שיח שמתנהל אחת לכמה זמן ברגעי תיסכול על כך שדברים בבית לא מתקדמים:

היא: מתי בדיוק אתה מתכוון לעשות את כל הדברים שרשומים לך בפתק?

הוא: (בפליאה) איזה פתק?

היא: (בחוסר סבלנות מובהק) הפתק שתלוי על המקרר כבר שבועיים

הוא: ומתי תביני שאני לא מסתכל על הפתקים שלך???...

או שיחונת שמתנהלת כמעט כל ערב...

היא: נו, מה אני אלבש?

הוא: תנסי בגדים

היא: אבל אין לי מה ללבוש

הוא: אבל עוד רק קנית @# ו- &*& ו- !@##$ ב #$%%^^&^^ שקלים

היא: כן, אבל עדיין אין לי מה ללבוש...

 

במקרים (נדירים) בהם אני טועה והוא צודק-

היא: טוש, אתה אוהב אותי?

הוא: חולה עלייך

כמעט כל לילה...

היא: טוש

הוא: (ישן)

היא: טוש! (+מרפק)

הוא: (בבהלה) מה? מה?

היא: אתה נוחר

הוא: נו, מה את רוצה שאני אעשה? אני לא יכול לישון בלי לנחור

היא: ואני לא יכולה לישון כשאתה נוחר!

הוא: אז מה את רוצה שאני אעשה?

היא: שתשתדל יותר!

ובלילות יוצאי דופן במיוחד-

היא: יובל? יובל?

הוא (בבהלה): מה? מה?

היא: אתה בסדר?

הוא: למה שאני לא אהיה בסדר? אני ישן

היא: לא, פשוט לא נחרת אז פחדתי שאתה מת......

והמילים הללו, שנאמרות בינינו שוב ושוב לאורך השנים, הן חלק מהטקס הקטן של הזוגיות שלנו, הן חלק מהאהבה שלנו, גם אם הן לפעמים נאמרות בכעס או בטונים גבוהים.

וכדרכה של אהבה, שמורכבת מאוסף של רגעים לא צפויים, אני מוצאת את עצמי נחנקת מדמעות בנסיעה הביתה כשברדיו רוקפור שרים "קח לך אישה ובנה לה בית", ואני עם האיש שלי לצידי (שבנה לי בית, אבל עוד לא שתל לי גינת תבלינים) ושלושה ילדים מתוקים במשוב האחורי.

הרבה שנים.
אינספור מילים.
אינסוף אהבה.

ילדים, זרעונים וגברים מעופפים

 השבוע נזכרתי בשיר הזה שכתבתי בגיל 17 (למישהו שפרטיו שמורים במערכתJ):

"הולך.

משאיר לי מיטה חמה

ומדיפה ריח כל כך נעים

שלך.

ולי זה לא מספיק.

רוצה שתישאר ללילה,

רוצה להריח אותך,

רוצה שתחבק אותי שוב,

שתדבר אלי מילים יפות כמו בעבר.

אתה הולך.

ממלמל משפט סתמי שאסור להיתפס בתקוות שווא.

מה לעשות, קצת קשה לי לקבל את המציאות כמו שהיא עכשיו.

ואתה לא עוזר לי,

מתגרה לפעמים,

פותח פצעים טריים

והולך."

ולמה נזכרתי בו? (בשיר, לא במישהו). כי פעם בחודש בעלי הולך...או נדייק ונאמר טס. ואני נשארת לבדי בחושך. טוב, לא בחושך, אבל סתם לבד. לא לבד-לבד, לבד עם הילדים...אני חושבת שלו נתבקשתי לכתוב גרסא עדכנית לשיר שלי זה היה משהו כזה-

"הולך.

משאיר על הרצפה ערימת בגדים

ושלושה ילדים

שלך.

ולי זה לא מספיק.

רוצה שלא תיסע,

שתישאר לעזור לי עם הכביסה,

ועם הכלים, וההסעות לחוגים ולחברים.

אתה הולך.

ממלמל משפט סתמי שקטן עליי ושהשבוע יעבור מהר.

זה לא עוזר.

אתה לוקח מזוודה,

נותן לכולנו נשיקה,

מבטיח לחזור עם מתנה,

והולך..."

אם בגיל 17 היתה רק רומנטיקה, בגיל 38 פלוס שלושה ילדים נשארת בעיקר פרקטיקה. טוב, ברור שיש גם געגוע גדול, כך שיש אפילו משהו חיובי בנסיעות האלו, אבל יש גם את הידיעה שאני חד הורית לשבוע בחודש, וזה די מתיש לעשות הכל לבד. מה שמוביל אותי, כל פעם מחדש, לגלות הערכה רבה כלפי אלה שעושות את זה מבחירה ומביאות ילדים ללא דמות אב ברקע. בין אם ע"י אימוץ או מתרומת זרע.

אין לי בכלל ספק שאם לא הייתי מוצאת את האביר המעופף שלי עד גיל מסויים הייתי צועדת בנחישות אל בנק הזרע הקרוב ונכנסת להרפתקאה הזו של האימהות לבדי. נכון, קשה לקבוע מהו הגיל המסויים הזה, כי תמיד נותנים עוד צ'אנס לכך שהוא יגיע, הבחור המושלם. ונכון, זה קשה מאד לשאת בנטל לבד (גם מנטלית וגם כלכלית), אבל אני מאמינה שהייתי מוצאת את הדרך לגרום לדברים להסתדר.  אחרי הכל, אומרים שילדים זו ברכה...אבל כתבה שקראתי השבוע על אמהות יחידניות (נשים שהרו מתרומת זרע אנונימית) הצליחה לזעזע אותי ולהכניס ספקות בהחלטה הטנטטיבית שלי עם עצמי. מהכתבה עולה כי נשים אלו אינן זכאיות לקבל סיוע מביטוח לאומי, כפי שיכולות לקבל נשים גרושות. ומה הסיבה? פשוט כי זה החוק! בעידן בו השימוש בתרומת זרע רק הולך ועולה, אף אחד שם במגדל השן לא חשב שהגיע הזמן לעדכן את החוק כך שיכיר גם בילד לאם יחידנית לצורך קבלת מזונות והבטחת הכנסה? בייחוד לאור זה שמדינת ישראל כל כך מעודדת ילודה ומסבסדת טיפולי פריון.

בעיניי זה פשוט מקומם.

נשים רבות שקיבלו החלטה להרות מתרומת זרע וכעבור זמן מה נקלעו לקשיים כלכליים, מצאו את עצמן פתאום עומדות לחקירה מול פקידות בט"ל ששואלות אותן למה הן לא חשבו על זה לפני שהביאו ילד (בשיא החוצפה. כאילו שמישהו מתשאל זוגות על מצבם הכלכלי לפני שהם בוחרים להרות).

ואז את מוצאת את עצמך לגמרי לבד וללא סיוע מהמדינה. והתחושה היא שאת נענשת פעמיים. פעם אחת בגלל שאת לא מצליחה למצוא זוגיות, ופעם שנייה כשאת לא יכולה לממש את הרצון שלך להיות אמא, פשוט כי זה בילתי אפשרי מבחינה כלכלית, בגלל אותו החוק!

וזה משנה את כל התמונה. כי גם אם עכשיו הכל בסדר, מחר את יכולה להצטרף לאיזה גל פיטורים ולמצוא את עצמך יותר לבד מלבד.

צריך לחשוב טוב טוב ולתכנן את האופק הכלכלי שמונים צעדים קדימה לפני שנותנים לרחם/לשעון הביולוגי להחליט.

אופציה קצת פחות לבדית ועדיפה יותר מבחינה כלכלית (בלי להיכנס אפילו לדיון על דמות האב) היא למצוא שותף להבאת ילד ולחתום איתו על חוזה להורות משותפת. חברה שלי (שעברה את גיל 40) בודקת בימים אלו את האופציה הזאת, ובינתיים הרושם שעולה הוא שקשה עוד יותר למצוא שותף להורות מאשר פרטנר לחיים...הטיפוסים שאיתם היא נפגשת פשוט נראים כלקוחים מאיזו קומדיה, שהיא ואני נאכל לצחוק עליה רק בסוף- החל מהומו שנמצא עמוק בארון ועד לבחור היפה והמוצלח שיש לו הכל חוץ מזוגיות וילד.

לא קל. והיות וזה תלוי בכל כך הרבה דברים- אין תשובה חד משמעית למה עדיף.

בעוד בעלי עושה את דרכו הביתה משדה התעופה, שבוע החד-הוריות שלי מתקרב אל קיצו, ואני מחזקת את ידיה של כל מי שעשתה או תעשה את המסע לבד. כי ילדים זו באמת ברכה (רק שישנו כבר את החוק לעזאזל, אנחנו בשנת 2013, לא בימי התנ"ך!).

אופוריה

לא יודעת אם יצא לכם להיתקל בה, ימי שישי 22:15 ערוץ 3 בHOT, אבל אותי היא שאבה, הסדרה שכתב רון לשם. סידרה מצויינת עם שחקנים איכותיים ותסריט חזק, אף כי מטריד מאד ולעיתים מרגיש כבדיוני.

הסדרה (הבכלל לא פשוטה לצפייה) מביאה את סיפורם של חבורת צעירים שחיים בצורה מאד קיצונית- סמים, מין, פורנו ואלימות הם רק חלק מהדרכים שלהם לברוח מהמציאות, אם מטראומות שהם חווים, אם בגלל איך שהם נראים ואם בגלל איך שהם נתפסים ע"י החברה (למי ששכח, גיל ההתבגרות לא היה מקום קל להיות בו...).

נראה כאילו את כל הנדכאים והדחויים הוא הכווין לאט לאט לאותו מקום המפלט- הומו, שמנה, ערבי, ילד-דוס, חנון (שמאוהב במלכת הכיתה לשעבר), מלכת הכיתה (לשעבר, שהפכה למעין צל של עצמה בגלל טראומה שעברה) ואחד שמבלה שנה שלמה בשינה-חלום-הזיה בגלל אותה הטראומה.

בעידן שבו נער נדקר במסיבה בגלל חיוך תמים לנערה הלא נכונה, הדרך לבריחה הרבה יותר קלה ונגישה מדרך ההתמודדות והחזרה לחיים.
אופוריה.

בעידן שבו הכל נגיש והכל זמין כאן ועכשיו, בין אם מהמחשב הביתי ובין אם דרך הסמארטפון, אפשר בקלות למצוא כל מה שמחפשים או שחושבים שמחפשים. (שאלות מוזרות מופנות לאלוהי הגוגל ע"י הדמויות בסדרה, החל מ"איך להפסיק לאהוב?" ועד ל"איך להכין סם שיתוקון?").
אופוריה.

אבל לחשוב שהילד הולך למיונים לטיס בזמן שהוא בעצם הולך לקנות חומרי ניקוי וגז כדי לייצר מהם סמים, ולחשוב שהילד מסתדר לבד בארץ עם כרטיס אשראי כשההורים בחו"ל בשליחות- זו האופוריה האמתית- של ההורים!!! וזו באמת השאלה שהטרידה אותי בכל הסיפור הזה- איפה לעזאזל דמויות ההורים?? איפה היד המכוונת? איפה היד המושכת כלפי מעלה? הדואגת למצוא את הסיוע המתאים?  איפה האמא והאבא של כל הנערים המסכנים האלה??

זה מטריד.

וזה בעיקר עצוב.
ואולי זה היה מכוון לטלטל כך.

וזה צריך להיות בתודעה שלנו כהורים כל הזמן, ולא רק כשהילדים גדלים ונחשפים לכל מה שיש לעולם להציע להם. מגיל אפס. לעודד אותם לחלוק עימנו חוויות, להעצים אותם רגשית, לגרום להם להאמין בעצמם למרות הביקורות של הסביבה שהן לא תמיד בונות, לאהוב את עצמם גם אם הם לא כמו כולם, או דווקא בגלל שהם לא כמו כולם, לתת להם ביטחון שהם יכולים...ולקוות שהיחסים הטובים של שיתוף ומעורבות שבנינו לאורך השנים הראשונות יפגעו כמה שפחות במהלך הסרט הארוך הזה  שקרוי גיל ההתבגרות.

מומלץ לראות (ולא לנסות בבית...)