פעם, כשהייתי טינאייג'רית מרדנית שבטוחה שהיא בין האנשים היותר מעניינים/מיוחדים בעולם, שמתי פעמיי דרומה (אל פסטיבל ערד בימיו הטובים) ואני זוכרת שהעברתי את הדרך הארוכה בהתבוננות באנשים ברכבים שחולפים על פניי, ובעיקר בקבלת החלטה שא-נ-י לא אהיה כמוהם. הרגשתי איזשהו ניגוד לא טבעי בין הנוף המדברי על מרחביו העצומים ותחושת החופש שהציפה אותי מבפנים, לבין הפרצופים הכבויים שאני רואה מהחלון. כמעט כולם נראו בעיניי כמי שחזרו ממסע לוויה. זה היה מבחינתי הסבר מתקבל על הדעת לאפרוריות ולמבט הקודר שהם שידרו. פחדתי שבשנייה שעינם תתפוס את מבטי הם יגנבו את האושר שלי והוא יכבה, וגם אני אהיה כמותם. זה מה שכתבתי אז:
"פרצופים רבים עוברים על פני,
חולפים כעצים הנראים מתוך רכבת דוהרת.
לכל פרצוף זוג עיניים,
חלקן תמהוניות, מהורהרות,
חלקן סוקרות.
מאחורי כל פרצוף- אדם ועולמו,
אך בשבילי אלו רק עיניים גדולות, ריקניות,
שתמשכנה לחלוף על פני כל חיי,
עד שאהפוך לאחת מהן."
היום, בדיוק היום, הרגשתי שאני בעצמי נהייתי הפרצוף מהשיר שלי. והכל מתרחש במהלך נסיעה משפחתית. נסיעה משפחתית אמורה להיות כיף- רוקמים תוכניות כייפיות, מדברים על כל הדברים הכייפים שנעשה, וכשמגיע הרגע - יוצאים לדרך. וכאן בדיוק הבעיה. הדרך. היא בכלל לא כייפית.
בשנייה שנכנסים לרכב הם פתאום רעבים, צמאים, עייפים, ויש להם פיפי, לכל אחד מהם, בזמנים שונים כמובן. אחרי שנמלאו צרכיהם הבסיסיים, הם עוברים שלב (בדיוק כמו פרמידת הצרכים של מסלאו) ומתעניינים בשאלה הקיומית הכי חשובה- מתי מגיעים. מתוך עקרון (שאני כבר לא בטוחה לגביו) אין מכשיר DVD ברכב- שיסתכלו על הנוף, שיספגו את הארץ, אבל זה מעניין אותם בדיוק לחצי דקה, ואז מתחילות ההצקות ההדדיות והקיטורים- הוא נוגע בי, היא מסתכלת בחלון שלי, היא גונבת מילים, הוא נשם את האוויר שלי!!! הטונים עולים, שלהם ושלנו. איומים בנוסח "אנחנו לא נסע יותר לאף מקום, נישאר בבית לנצח" מופרחים לאוויר ומיד נשמעים לי פתאטיים כל כך. גם עצירה דרמטית בצד הדרך תוך הבטחה רצינית שעד שלא יהיה שקט לא ניסע מרגישה לי כמו נשק שאולי לא היינו צריכים להגיע אליו. אבל אין מה לעשות, לפעמים דרכי נועם פשוט לא מספקות את הסחורה.
אני לא יודעת למה, אבל אני ממש לוקחת את זה אישית. כאילו מדובר בכישלון אישי שלי ואני ממש ממש עצובה. אני מודעת לזה שמי שמסתכל עליי כרגע רואה משהו שהוא ההיפך מאושר, ואני לא רציתי אף פעם להיות חלק מרכב עצוב כזה.
כל זה גורם לי לרצות להיות במקום אחר. פשוט לצאת מהרכב ולהעלם לי במדבר, בשקט, עם עצמי. אולי אני אפגוש כאן את חברו הנחש של הנסיך הקטן, שיעזור גם לי לחזור לכוכב השקט שלי.
מחשבות מחשבות, ובסוף גם הדרך נגמרת.
מה קרה להבטחות של אותה נערה מתבגרת?...היא לא ידעה אז דבר או שניים שהיא יודעת היום, אבל היא מנסה למרות זאת לזכור תמיד ולזהות איפה היא רוצה להיות, גם אם לפעמים זה לא בדיוק נראה כך.
אז לא, אנחנו לא באמת נישאר בבית עד שהם יגדלו, אנחנו נמשיך לעשות את זה (לנסוע אל הכיף) וכל פעם נהיה אופטימיים שהדרך תעבור גם היא בכיף- עד שזה באמת יקרה.
ואולי, בעתיד הלא כזה רחוק, כשהם קצת יגדלו, הם יבינו את המסר שאני מנסה להעביר להם בדבקות... שיותר מלהגיע- חשוב ליהנות מהדרך.
