רק פעם בשנה

בעוד שבוע התינוקת שלי תהיה בת ארבע. לכל הדיעות כבר לא תינוקת. זהו, אין יותר ריח תינוקות בבית...אבל על זה בפוסט אחר...

אצלנו בבית כל יומולדת זו הפקה. אני מודה שזה בעיקר בגללי. אוקיי, רק בגללי. יובל בכיף היה מוותר על כל הט-ר-רם ומסתפק בבלונים, עוגה עם נרות ומתנת יומולדת (אני מאמינה שגם על הבלונים הוא היה מוותר. זו אני שתמיד מכריחה אותו לנפח כי זה צבעוני ושמח...). בדרך כלל אני מתחילה לתכנן את האירוע שלושה שבועות לפני המועד. כחלק מהטקס, אני יושבת עם כל ספרי המתכונים שלי ומתכננת מה להכין, את מי להזמין, איזו הפעלה כייפית לעשות לילדים, מה לקנות וכו' וכו'. ואני לא מתייחסת אל זה בתור עול, להיפך- אני נורא נהנית מזה! אבל לקראת יום ההולדת של ילי אני מתמודדת עם חוסר חשק בילתי מוסבר. אני מייחסת את זה לעובדה שהיא ילדה שלישית ושאולי כבר נגמר לי הכוח להפקות,מה שנשמע כהסבר די הגיוני. ואז, כמובן, מתחילים לעלות רגשות האשם, כי אני אמא, ויש מן חוק כזה שאסור שיגמר לאמא הכוח...יובל מנסה לשכנע אותי שמספיק יומולדת בגן ולא צריך לעשות הפקה בבית, אבל אני מחליטה שאם לאחים שלה היתה הפקה לרגל יומולדת ארבע, אין שום סיבה שבעולם שלה יחגגו יומולדת רק בגן.

ובלי קשר לרגשות האשם ולהחלטה שלי "לשמוח בכוח", פתאום זה נופל, ההבנה מה הסיבה האמתית לחוסר החשק לחגיגות בתאריך הזה. וזה קשור למשהו נוסף שקרה לפני ארבע שנים.

שלושה ימים לאחר שילדתי את ילי, בעודי בבית החולים, נתבשרתי על מותה של סבתי. סבתא לונה. הסבתא שגידלה אותי. הסבתא שנקראתי על שמה. הסבתא שהייתי מחוברת אליה כל כך באהבה גדולה של נכדה ראשונה. סבתיקא שלי.

בעוד העוברית שלי מחוברת לכל מיני צינורות בתוך אינקובטור, נאבקת על חייה, קיבלתי את הידיעה המרה שסבתא שלי כבר לא. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב כאב. למה, לעזאזל, אמרו לי כזה דבר בטלפון?! הצוות הרפואי בפגיה כינה אותי "האמא הבוכיה", כי פשוט ישבתי ליד האינקובטור והסתכלתי על התינוקת שלי שאני לא יכולה לאחוז ולא יכולה להניק, ולא הפסקתי לבכות. כל היום וכל הלילה. ופתאום, בלי שום הכנה מוקדמת, נוספה לי עוד סיבה לבכות. אבל אני חייבת לשים את זה בצד בינתיים, כאילו שזה בכלל לא קרה, ולהיות חזקה בשביל היצורית הקטנה וחסרת האונים שעוד לא מבינה שאני תמיד אהיה שם בשבילה.

חוסר הפרידה מסבתא וסגירת המעגל מאד קשים בשבילי. גם לאחר ארבע שנים. בהלוויה לא יכולתי להשתתף, אבל לאחר שבוע בפגיה, כשסוף סוף שחררו אותנו הביתה, נחתנו עם הסל-קל ובו המלאכית הקטנה היישר בבית האבלים. עצב כל כך גדול מהול בשימחה.

אז ילי, יפה שלי, יום ההולדת שלך תמיד יסמל בשבילי גם את הפרידה מסבתיקא, הסבתא-רבא שלך שלא זכית להכיר (וחבל כל כך). אבל גם השנה אני אשים את העצב שלי בצד ואתרכז לחלוטין בחגיגה שלך. מבטיחה להמשיך לחגוג כמיטב המסורת עם כל ההפקה הנדרשת, עד שאת בעצמך תגידי לי - אמא, נו די עם כל הבלגאן, זה רק יומולדת...- ואז אולי נעבור לפורמט הקליל של אבא- עוגה ומתנה.