אה, לא כזה מהר כמו שחשבתי...
המסע שלי לאימהות היה השיעור שלי לכך שיש דברים שפשוט אי אפשר לתכנן. באמת שהכל כבר היה מתוכנן (מי שמכיר אותי יודע שככה זה עובד אצלי). כמו פרויקט שבונים לו גאנט, תיזמנתי את הלידה לחופשת הקיץ, אפילו תיכננתי סימסטר חופש נוסף ואחריו לחזור ולהשלים את התואר. תיכננתי עוד כמה דברים, אבל הם פשוט לא קרו, הם לא נכנסו לאקסל שלי, משהו לא צפוי שיבש לי את התוכניות. "ביולוגיה זה לא מדע מדוייק" כך חזר ואמר הרופא שלי, ואצלי בתוכנית לא נלקחו בחשבון גורמים מעכבים כמו ביולוגיה (ניהול סיכונים לפרויקט- מינוס עשר נקודות).
אני פותחת את הקלסר שעדיין שמור אצלי, והכל מתוייק שם. כל הבדיקות (פולשניות יותר ופולשניות פחות), כל התוצאות, כל ההסברים על מה בודקים ואיזה ערכים הם תקינים ואיזה לא, כל הטפסים, אפילו המירשמים ופרוטוקולי הטיפולים. הכל מתוייק שם כבר 12 שנים.
מתבונן מהצד שידפדף בקלסר לא יראה את כל הדרמה שהתחוללה מאחורי המספרים האלה, הוא לא יראה את הדמעות שחנקתי בגרון בכל פעם שדקרו אותי ולקחו ממני מבחנות דם, חוזרת ומזכירה לעצמי את המטרה. הוא לא ישמע את הצעקה שיצאה ממני בפעם הראשונה שהזריקו לי גונל F לבטן. באותו הרגע הייתי בטוחה שבחיים לא אזכה להיות אמא, שלא אצליח להתמודד עם הכאב הזה אפילו עוד פעם אחת, ומי יודע כמה פעמים בכלל אצטרך לעבור את הטקס זה?! אני, שפעם כל בדיקת דם שעשיתי היתה מלווה בעילפון אחריה, למדתי להסתכל למחט בעיניים ולהתייחס לבדיקות התכופות האלו כאל עוד משהו שעושים בשיגרה. שיגרה שתתחלף בקרוב בבדיקות אחרות, בבדיקות הריון. והוא לא מגיע.
משהו אחר מגיע במקומו פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם.
ועוד מעקב זקיקים, ועוד זריקות, ועוד בדיקות, והלב העצוב שלי והחור הגדול שהיה בו מרוב כמיהה, הם לא חלק מהקלסר. הם רק אצלי בראש.
עבר כל כך הרבה זמן, וזה עדיין נושא טעון אצלי שמעורר רגשות חזקים בכל פעם שאני נזכרת.
ויש בקלסר גם את הבדיקה שייחלתי לה כל כך – בטא 138!!! או במילים אחרות- חיים חדשים מתחילים את דרכם אצלי בבטן. ומהאישפוז בבית החולים שבא אחר כך עקב היפרסטימולציה (גירוי יתר של השחלות) ממש לא היה איכפת לי, אני בהריון ואני הולכת לשמור עליו, וזה מה שחשוב.
שלושה ילדים בריאים ומתוקים.
כל הריון והסיפור שלו.
כל הריון והמסע שלו המפרך שלו.
והם שואלים אותי עכשיו אם לא בא לי ילד נוסף. לכי תסבירי להם כמה זה מסובך...
