זה הולך להיות גדול, אני משכנעת את עצמי. הולך להיות לנו המחנה הכי שווה על הפלאיה. אני הולכת להתנתק מהעולם הרגיל לחמישה ימים שלמים! ולחזור חדשה. יהיה מגניב!!!!!!!!!!!!!!!! אבל רגע (נכנסים החששות לאחר רכישת הכרטיס), למה כזה ארוך? איך אני אשרוד חמישה ימים באוהל? עם מקלחת שדה? עם שירותים כימיים? עם עקרבים, נחשים, ושאר חבריהם שגרים במדבר? עם רעש בילתי פוסק? בחום? בקור? עם כל האבק? אני הרי לא נרדמת אם מחביאים לי אפונה מתחת למזרן.....
ובכן- כמו גדולה נשארתי עד הסוף, בתנאי שטח, ובתנאי היגיינה שביום-יום לגמרי אינם עומדים בקריטריונים שלי, ואפילו היה לי עצוב שנגמר כל כך מהר. זה פשוט עף...
מידברן 2014, הברנינג-מן הישראלי הראשון- היה מדההההההההים!!! (ולמי שלא ממש יודע מה זה ה burning man הזה שאני מדברת עליו, אני רק אציין בקצרה שזהו אירוע שמתרחש פעם בשנה בנוואדה בארה"ב ועקרונותיו העיקריים הם ביטוי עצמי רדיקלי, היעדר מסחריות, כלכלה מבוססת מתנות (גיפטינגס שמעניקים אחד לשני) ועצמאות מוחלטת (מה שלא תביא- לא יהיה). ביום האחרון של הפסטיבל נהוג לשרוף פסל עץ דמוי אדם, והרי לכם ההסבר לשם. אז לראשונה בישראל הקטנטונת, התקיים ברנינג-מן מקומי. כבר אמרתי שהיה מדהים? J). שבוע שלם שאני מסתובבת עם חיוך על הפרצוף, ורגע לפני שלא ישארו עדויות חיות בבית (הררי הכביסה סוף סוף נכבשים) אני יושבת וכותבת את הזיכרונות הטובים שלי מהפלאיה.
מהרגע שהגעתי הייתי מוקסמת מההתרחשות ומזה שאני לוקחת חלק פעיל. בלילה הראשון, כשסוף סוף יצאתי מהמחנה לבדוק מה יש לעיר להציע, הייתי פשוט מאושרת מהמראות, מהאומנות, מהצבעוניות, מהצלילים. אני לא בטוחה אבל נראה לי שכך בדיוק היה מרגיש פעוט שלקחו אותו לג'ימבורי חדש... כל יציאה מהמחנה שלי אל מרחב הפלאיה הולידה חוויות חדשות. כל שיטוט הפך למסע. במחנה ice cream עשיתי אתנחתא עם ארטיק מתקתק וצונן, ברדיו מידברן נהניתי ממוסיקה משובחת ומראיון שנתתי (בחיי שלא זוכרת כבר על מה בדיוק קישקשתי..אבל היה כיףJ). חגגו לי "לא יומולדת" בUnBirthday camp - קפצתי מתוך עוגה גדולה, שרו לי שיר וקיבלתי קאפ-קייק (קצת יבשוש, אבל who cares!). במחנה Never Ending שרתי במסיבה צבעונית “don’t stop me now, I’m having such a good time!” ורציתי שהרגע הזה לא יחלוף אף פעם!!! בשבורית זכוכה מצאתי כמה ח'ברה מנגנים ושרים והצטרפתי לג'ימג'ום, למרות שלא ידעתי את כל המילים ולמרות שלא לקחתי שיעורי תופים. בפאזי מאנקי מצאתי קוף נחמד שחילק בננות לעוברים ושבים. ביער הבריאה מצאתי לי פינה שקטה להתבונן בה מלמעלה על העיר המופלאה, וגם להתבונן פנימה, לתוכי, בשקט, בשלווה. מקום נעים לשכב, להקשיב לרוח, להקשיב לשקט, להקשיב להמולה. לכל פינה שפניתי- התרחשות. אנשים מעניינים, מיצגים מרשימים, חיבוקים. הרבה חיבוקים. הפסלים שנבנו היו כל כך מרשימים, ורציתי להתבונן בהם ולהנות מיופיים כמה שיותר לפני ששורפים...
ותמיד אחרי כל השיטוטים, חזרתי לרבוץ במחנה המושקע שלנו. מרעיון מעניין וקצת שאפתני, דרך הרבה אקסלים ורשימות אינסופיות, עבודה קשה והכנות, הצלחנו ליצור את אחד המחנות החווייתיים בפלאיה (אפילו בוושינגטון פוסט כתבו עלינו-J http://m.washingtonpost.com/entertainment/ap-photos-israel-desert-ablaze-with-burning-man/2014/06/09/bdf1c9a8-efa9-11e3-ba99-4469323d5076_story.html).
המחנה שנקרא After Life העניק למבקרים בו את חווית הכניסה להיכל של, לא אחר מ - אלוהים, ולנהל עימו שיחה מרתקת שתוביל אותם היישר לגן עדן או לגהנום. והאנשים! אוסף של אנשים מדהימים ויצירתיים מרקע שונה, גילאים שונים, שאיכשהו יצרו סימביוזה מושלמת, בנו ותיפעלו את הדבר הגדול הזה.
ובמחנה שלי הרגשתי בבית. בזמן כל כך קצר נוצרה תחושה של משפחה אחת גדולה, של מקום מכיל, מקום בטוח. כשכאבה לי הרגל- שתי בנות נהדרות חבשו אותי וטיפלו בי באהבה. כשהיה לי קר- אחד הח'ברה הוריד את מעילו ושם על כתפיי. כשהייתי תשושה מידי, מישהו אחר שטף במקומי את כליי. ממש לפנק לפנק לפנק, אבל באמת, מכל הלב, ובלי שום ציפייה לתמורה. לפרק את המחנה ביום האחרון בלי להשאיר אף חשל"ש בשטח (=חומר שלא שייך) היה קצת עצוב, אבל מקסים כאחד. לזכור שהתחלנו וסיימנו אותו הדבר, וכשהכל ארעי ושכל דבר (גם טוב) בסוף נגמר. ולחשוב שרציתי לבוא בקרוואן......
אז הנה, עכשיו כשאתם יודעים- אם התחושות שניסיתי להעביר עשו לכם משהו, אל תרשו לעצמכם לפספס את הפעם הבאה...
ותזכרו- אם רק מעזים ויוצאים- מגיעים למקומות נפלאים!
