אני מוכרחה להודות, אני נשקנית די סדרתית, ולמען האמת, לא כזו סלקטיבית – גבר או אישה, מבוגרים או צעירים, בעיר או בדרך מהירה, דבר מוביל לדבר, וזה פשוט קורה. יש לי נטייה להיתנשק עם הרכבים שנוסעים לפניי. אני לא תמיד יודעת איך זה קורה פתאום שהם נוסעים כל כך לאט ואני מהר, איך הם עוצרים כשאני ממשיכה ליסוע ואיפה בדיוק הראש שלי היה כשכל זה התחולל. זה פשוט קורה בבום שאני לא יכולה למנוע (או אולי בעצם כן, אם אתאמץ ממש חזק).
רק בשנה וחצי האחרונות יש שני מקרים שאני זוכרת. נשיקה אחת עם איזה זקן חביב, שקרא לי "בינתי" כל הזמן והרגיע אותי שהעיקר שאני בסדר...ואחת עם איזה סטודנט חמוד שהיה בדרך למיבחן באוניברסיטת בר-אילן. בשני המקרים האלו הייתי סופר מנומסת. התנצלתי ארוכות ואפילו התקשרתי למחרת כדי לראות שהכל בסדר (הסבא אמר שאין בעיה והסטודנט אמר שכואב לו הצוואר ושהיה לו קשה במיבחן).
תמיד כשזה קורה אני מרגישה נורא עם עצמי ולבסוף משכנעת את עצמי שזה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע ושזה כנראה wake up call שהייתי צריכה לקבל, ומבטיחה לעצמי לתת יותר תשומת לב לכביש ולא לדברים אחרים, ולא לעולל א זה שוב, לא לעצמי ולא לכל המסכנים שמסביבי. א-ב-ל, איכשהו, זה תמיד קורה לי שובL
אז למה התגובה שלי בכל התאונות הקטנות הללו לא התקרבה בעוצמת הרגש שלה לנשיקה שאני קיבלתי בעצמי השבוע?
זה היה בוקר די חיובי, שימשי כזה, בוקר נחמד של יום שני בשבוע. שרתי עם הרדיו בדרך לעבודה, חשבתי על כל מיני דברים שאני צריכה לעשות כשאגיע, ועל עוד כל מיני דברים שאני צריכה לעשות כשאלך, ופתאום – בום! מישהו נתקע בי מאחורה! נשיקה ישראלית-רוסית חצופה שלקחה ממני ברגע את השליטה על הגוף שלי (הוא פשוט לא הפסיק לרעוד והעיניים שלי לא הצליחו להפסיק לדמוע והריאות שלי לא כל כך מילאו את תפקידן בקטע של הנשימה). אני לא מצליחה להתאפק ושואלת את הבחור הצעיר שנכנס בי ושיבש לי את היום- לא ראית שיש רמזור אדום??- ואח"כ, אחרי החלפת פרטים יבשה, אני מטיחה בו בעיניים דומעות מאחורי משקפי שמש סגולים- אפילו סליחה לא אמרת (פולנייה...). והוא מטיח בחזרה (ר' בהטעמה רוסית)- אמרתי מצטער, קורה, מה את רוצה שאני אעשה?.
האמת היא, שאם בכל הפעמים בהן אני "נישקתי" הייתי מקבלת תגובות כאלה, המצפון שלי פשוט לא היה עומד בזה יותר, הייתי מתרסקת. אז אולי זו הקארמה שלי שגילגלה את זה בחזרה אליי. אבל הקטע של השליטה (שזה קטע חזק אצלי) שנלקחת בשנייה כשמישהו עושה משהו לא צפוי כזה, זה מה שבעצם הטריד/הלחיץ אותי יותר מכל. המחשבה שבשנייה אחת הכל יכול להיגמר. שברגע אחד אני יכולה לתת חיבוק לילדים שלי ולצאת לדרך מאושרת, ורגע לאחר מכן אני יכולה למות. פשוט למות. ומה לעשות, זה קצת מפחיד. וכל בום, אפילו במהירות נמוכה, מחזיר אותי אל התאונה ההיא, שכל פעם אני בטוחה שהתגברתי עליה, אבל כל אמבולנס שעובר לידי, וכל רכב מעוך שעומד בצד הדרך וכל כתבה בעיתון מחיים אותה מחדש.
כל הגוף עדיין כואב, גם מהמכה וגם מהפחד שהשתלט לי על כל השרירים.
הוא לא יודע מה הוא עשה לי בשנייה אחת של היסח הדעת.
כנראה גם אני לא ממש.
