חופש פיצוץ (או פשוט לימונים)

ארקדי דוכין, באלבום המופת "רדיו בלה בלה", מתקשר לרדיו כדי לא לומר דבר. "אין לי מה להגיד", הוא אומר לקריין. "ריק לי".
וגם לי ריק.
אבל ריק מוזר. כי דווקא יש לי כל כך הרבה מה להגיד בימים טרופים אלו של לחימה ("צוק איתן"), אבל נראה שכולם פשוט אומרים/צועקים כל הזמן, ויש עומס של רגשות שליליים באוויר, והכל ביחד יוצר אצלי תחושת ריקנות עמוקה. הרשתות החברתיות מלאות בהתלהמות ובהסתה. כמה הודעות! כמה מילים! כמה מידע שאף אחד לא ממש צריך! ואנשים כמו עדר- מעבירים הלאה, בכל הקבוצות, כי אמרו. חלק (מעטים מידי) קוראים להפיץ אור ואהבה, חלק מייעצים לראש הממשלה מה צריך לעשות (אלה שיודעים הכי טוב). כל כך הרבה תוקפנות כלפי כל מי שהעז לצייץ לא בטון הנכון, שהכל נהיה מעין מערבולת מפחידה. השפיות נעלמה... מבקשים ממני לקרוא פרקי תהילים. מבקשים ממני להחרים בתי עסק, אומנים או סתם אנשים פרטיים. מבקשים ממני לצחוק מאינספור תמונות ובדיחות לא מצחיקות על המצב. מה נהיה פה?? אז אני בעיקר משתבללת ושומרת את המילים שלי לעצמי, וגם את הרגשות האמתיים שלי לעצמי, כי בעבודה צריך להתרכז ולעשות את כל המשימות בלו"ז, כאילו אין מלחמה שם בחוץ, ובבית צריך להיות תמיד בשליטה ולשדר לילדים שהכל יהיה בסדר, מתישהו, בסוף. אז אני כותבת. כי כשאני כותבת, אני פשוט אני, בלי מסיכות.  

נו, אז איפה האזעקות תפסו אתכם? אנחנו כבר חווינו אזעקה בזמן נסיעה, ברי ואני. ת'אמת? לא נשכבנו בצד עם ידיים על הראש כמו שצריך (אולי בגלל הפתעה שזה קרה, אולי כי חשבתי על הבגדים הלבנים שאני לובשת, אולי ...)- מישהו באמת עושה את זה? פשוט עמדנו מחוץ לאוטו, אמא ובן, שטח פתוח מסביבנו, ומעלינו יירוט בשמיים. כיפאק-היי כיפת ברזל. וחווינו עוד אזעקה כשאנחנו מחוץ לבית, מאי, ילי ואני. פצחנו בספרינט שהשאיר אחריו ענן אבק עד לבניין הקרוב כאילו חיינו תלויים בכך (אה, הם באמת היו תלויים בכך), והספקנו להגיע בזמן לחדר מדרגות (לשמחתנו לא נעלו את דלת הכניסה לבניין), ולשמוע את הבום בדופק מואץ ממקום בטוח.

ה-ז-ו-י. ועוד הרבה סיטואציות הזויות מביאה איתה המלחמה הזו- אזעקות באמצע ישיבות, אזעקות באמצע הביס, אזעקות באמצע מקלחות קצרות (אמבטיות כבר לא בלקסיקון מתחילת המבצע...), אזעקות באמצע פיפי.......אז זהו, שלא ככה דמיינו לעצמנו את הקיץ שלנו...

ופתאום פרץ של געגעוע לאריק איינשטיין. כמה הייתי רוצה לשמוע ולראות אותו עכשיו שר בקומה זקופה "שיר ישן נושן, שיר של חיילים, החוזרים אחרי הקרב...". במדינה הקטנטונת שלנו תמיד מישהו שר את זה קודם.

וכבר בא לי להקיא מרוב לימונדה שאני נאלצת לשתות בכמויות. הייתי מעדיפה שיתנו לי אפרסקים, או דובדבנים,  אבל במקום זה אני תקועה חזק עם לימונים.
אז אין מחנה קיץ של הצופים? נבנה מחנה פרטי בסלון.

אז אין חשק לאפות כשהטלוויזיה דלוקה ומשדרת אינסוף שידורי חדשות, על עוד הרס ועוד יתומים ואלמנות? נאפה, לא בשביל לרומם את הנפש שלנו, אלא בשביל החיוך של כמה חיילים בשטח שיטעמו וירגישו בית, גם אם לכמה רגעים ספורים.

 

לימונים, לימונים, כל עוד אתם פה- אנחנו נמשיך לעשות מכם לימונדה, כי אין ברירה אחרת באופק הנראה לעין...

לילה טוב ונטול אזעקות. רות, סוף.

למעלה-למטה

לפעמים מפתיעה אותי המהירות והחדות בה אנחנו עוברים בין מצבים וחוויות שנמצאים בצדדים שונים ומנוגדים של הסקאלה. וזה קורה כל הזמן! רגע אחד אנחנו על גג העולם, מאושרים במלוא העוצמה, ורגע אחרי, ללא שום הכנה, אנחנו הכי למטה שיש, מקבלים תזכורת לכך שהכל שברירי ושאחרי כל עלייה יש גם ירידה.

לפני כחודש חגגנו למאי שלנו בת מצווה שהיתה בדיוק כמו שרצינו, לא פחות ולא יותר. מאי הסתובבה זורחת עם החברות הרבות שהגיעו לאירוע ונהנתה מכל תשומת הלב שמוענקת לה, ואני הסתכלתי עליה והייתי מאושרת בשבילה על החוויה הזו שהיא רצתה וקיבלה. לראות אותה מברכת את האורחים בנימוס ובבטחון בברכה מקסימה שהיא כתבה בעצמה, לראות אותה שרה כמו כוכבת, פשוט לראות את הפנים הקורנות שלה, כל אלו גרמו לי להרגיש האמא הגאה בעולם. מוקפת במשפחה ובחברים קרובים קרנתי בעצמי והרגשתי הכי למעלה שיש.

והגלגל מסתובב לו. שבוע וחצי אחרי האירוע, כשהמורה התקשרה ואמרה שמאי התעלפה ושאני אגיע מהר, בנסיעה הקצרה מהעבודה לבית הספר (שהרגישה לי כמו נצח!)  לא יכולתי להפסיק לחשוב על אלף ואחד תרחישים. להיכנס לחדר המורים ולמצוא שם את מאי שוכבת חיוורת כמו סיד ולנסות להישאר רגועה ולחבק אותה ולהבטיח שהכל בסדר- הכי למטה שיש. הדאגה והציפייה לכל הבדיקות שתצאנה תקינות והמחשבות הטורדניות על, חלילה, מה אם לא...אוף, שונאת ימים כאלו. אבל הם מזכירים כמה הכל שברירי ויכול להשתנות ברגע. כמו גם המעטפה עם הברכה הזו שקיבלנו באירוע, תזכורת לכך שהכל ממש לא מובן מאליו-

בהתחלה חשבנו שזה אולי קטע היתולי שמישהו עשה לנו, אבל אז שמענו מכמה חברים שהיה באירוע מישהו שלא כל כך התאים לנוף החברתי, אז הבנו שכנראה זכינו לעשות מעשה טוב אפילו מבלי שהתכוונו. לא יכולתי שלא לחשוב האם בשביל אותו אורח לא קרוא היתה זו הפעם הראשונה שנאלץ לעשות כזה מעשה. האם זה היה ה"למטה" שלו, או שיש עוד הרבה יותר למטה מכפי שאני יכולה לדמיין. אני רק מאחלת לעצמי ולכל האנשים שאני מכירה שאף פעם לא נגיע למצב שנצטרך להיכנס לאירוע של מישהו אחר רק כדי ליהנות מארוחה חמה.

אבנים. אבנים בכליות. שלי. מה קשור עכשיו?, אני שואלת, מאיפה הן צצו פתאום? לחץ? תזונה? משהו אחר? ועוד לא אחת, שלוש! מדאיג? מוריד למטה? Big time. אבל לזכות בכרטיס להופעה של אבנים אחרות ולפגוש אותן מאחורי הקלעים זה כבר מזל שאין לכל אחד כל יוםJ

 

וכך אני מוצאת את עצמי עומדת בשורה אחת עם מיק ג'אגר ומחייכת למצלמה בחיוך הכי גדול שיש (לא לפני שחתמתי על מסמך שאוסר עליי לפרסם את התמונה באינטרנט...עימכם הסליחה), יוצאת בהיי מטורף מהמפגש (אפילו שלא הזדמן לי לשאול את השאלות שהכנתי מבעוד מועד...) ומתראיינת לגיא פינס (חצי שעה ראיון וכמה שניות שידור...), ואז יוצאת בהיי עוד יותר מטורף מההופעה המחשמלת שהם נתנו. מסקנות עיקריות: אין, פשוט אין גיל לרוקנרול. וגם "סקס, סמים ורוקנרול"- זה עובד! יש הוכחות מוצקות... לא עניין אותי החום הלא אמתי או העובדה שמוכרים בקבוק מים קטן ב-13 ₪ או זה שאני לבד...אני עם חיוך מטורף, מהופנטת מאיך שג'אגר זז כמו ג'אגר (גם בגיל 71!), מרוצה מהעברית המצחיקה שלו, וטיפות הגשם שירדו יחד עם זיקוקי סיום המופע הרגישו ממש כמו פינאלה מבויימת, דרמטית במיוחד. למחרת אני מגלה שעשו לי פפארצי בהופעה והעלו לאינסטוש...איכשהו זה הגיע אליי דרך המעצבת שעיצבה לי את השימלהJ משעשע.

 

בהחלט רגעים של למעלה שנותנים אדרנלין מטורף.

וכך אנחנו ממשיכים את ימינו...קצת למעלה, קצת למטה, והרבה באמצע. צריך ללמוד להעריך אותו קצת יותר, את האמצע, את הסתם שגרה. בלי זיקוקים וניצוצות, אבל גם בלי סירנות ודאגות.

ומי שלא היה במופע ורוצה לקבל תקציר, וגם סתם מי שרוצה לראות את "שניות התהילה" שלי בגיא פינס...תעבירו לדקה ה 20:45:

http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1060643