השבוע אני מוצאת את עצמי עוזבת הכל בצהרי היום ונוסעת לכיוון יער חרובית. בחיים לא שמעתי עליו ואין לי מושג איפה הוא ממוקם על המפה, אבל הודות לאלוהי ה- WAZE אני מגיעה אל הנ"צ הירוק והמרגיע הזה.
מחנה הקיץ של הצופים.
אני נוסעת לביקור הורים אחרי 3 ימים שלא ראיתי אותה. מתקרבת ליער, רואה את השלטים המכוונים אל המחנה, ופתאום מחנק כזה בגרון, ואחריו אלה שתמיד מגיעות- הדמעות.
למה, לעזאזל, אני כל כך מתרגשת? אני נוהגת בדרך עפר וקולטת שהתינוקת שלי באמת עושה את זה. היא כאן, בשטח, במחנה הראשון שלה, ואני מתרגשת מזה בדיוק כמו מהפעם הראשונה בה היא מחאה כפיים, או התגלגלה מהגב לבטן או עשתה צעד ראשון בכוחות עצמה. כל הראשוניות הזו בכל מה שהיא עושה מרגשת אותי מאד (ככה זה אצל כל האמהות??). אני בוכה גם בגלל זה שהיא נסעה למחנה בלי שום סצנת פרידה קורעת לב ממני (מהסוג שאליו אני הורגלתי בילדותי) ובלי שום שיתוף שלי אותה בפחדים שיש לי. ויש לא מעט...
אני צופה בימים אלו ב"מחוברים 2" (תוכנית מרתקת!). אחד המשתתפים הוא חנוך דאום, והבנאדם הרבה יותר חרדתי ממני. הוא לא רוצה לשלוח את הבן שלו למחנה של בני-עקיבא בגלל שיש במשפחה שלהם היסטוריה של יציאה לטיולים מבלי לחזור...לבסוף, לאחר לחץ מצד אשתו והבן עצמו, הוא עושה את הדבר הנכון ומשחרר. וזה בדיוק הקטע הקשה- להתגבר על כל הפחדים והחששות, ולאפשר. לשים הכל בצד, ולתת להם ללכת להשיג לעצמם כמה חוויות חדשות בסיפור הזה שנקרא "חיים".לתת להם לצעוד בדרך שלהם וללקט את העלים שלהם.
אז ממה יש בדיוק לפחד, אתם שואלים? ובכן,אני עונה בשיא הרצינות- התייבשות, הכשת נחש, עקיצת עקרב, פדופילים, נפילה לתהום, טביעה, הרעלת מזו, אירוע פח"ע, שריפה, ותאמינו לי- הרשימה עוד ארוכה (והופכת להיות, אולי, קצת לא שפויה).
ואת כל זה הצלחתי לשים בצד ואני שמחה על כך. כי המחנה הוא הרי רק סנונית ראשונה. יהיו עוד הרבה דברים שהיא תרצה לעשות ואני אצטרך להתמודד עם הרצון שלי לאפשר ולהאמין שהכל יהיה בסדר אל מול התגובה האינסטינקטיבית שלי- להיות חרדה מכל מה שרק עלול להשתבש.
בדבר אחד אני בטוחה לחלוטין- הולכות להיות כאן הרבה דמעות...
ומהיום אני, רשמית, אמא לבת טפשעשרה (עם כל המשתמע מכך). חגגנו יומולדת 10 ביום כיף, רק היא ואני (לבחירתה). אני מוחמאת מכך שהיא רוצה לבלות איתי ויודעת בסתר ליבי שלא רחוק היום בו היא תעדיף להסתובב עם חברות במקום עם אמא שלה. אבל בינתיים היא עדיין הילדה הקטנה שלי, אפילו שהיא כבר בת עשר. ואני נהנית מההתרפקויות האלה, מהשיחות הקטנות, מהחיבוקים, מה-I love you mom, כל עוד זה נמשך ומקווה שנעבור את גיל ההתבגרות בשלום ונישאר חברות (או במילים אחרות- אני מאד מקווה שהיא לא תהיה מרדנית כמוני...)
