עוד שנה עברה.
הבלוג שלי חוגג שנה להיווסדו, ואני כבר לא sweet sixteen plus 20 כי אם בת 37.
אז מה הקטע הזה של הדיכדוך שתקף אותי בערך חודש לפני יום ההולדת? זה לא משהו שחוויתי לפני ימי הולדת קודמים. למעשה, התופעה המציקה הזו התחילה רק זה מיום-ההולדת הקודם. כאילו שהמסלול הזה שהולך ומתקרב לקראת הארבעים קצת מלחיץ. אבל למה, בעצם? זה לא שלגיל יש איזו משמעות מבחינתי (כרגע, בכל אופן). אני לא ממש מרגישה 37 (ואם להאמין לכל אלו שאומרים שאני גם לא נראית 37, אז מצבי אפילו עוד יותר טוב...).
אני חווה את התהליך הזה בלית ברירה, כי אין לי מנוס מפני עצמי... נשאבת ללופים מחשבתיים על הגיל, ועל הכיוון שלי בחיים, ועל מה יהיה השלב הבא מבחינת הקריירה, ועל האם אני רוצה או אפילו לא מסוגלת לחשוב על ילד רביעי... ואז מגיע לו יום ההולדת, ואני מוקפת בכל כך הרבה אהבה מהמשפחה, מהחברים, מהעולם (זה תמיד מפתיע אותי מחדש, כל האהבה הזאת, כאילו באמת אוהבים אותי כל כך הרבה אנשים בעולם?) ואז הכל פשוט חוזר למסלולו.
אני חושבת שזה לא קשור לגיל עצמו אלא לסיכום השנתי הפרטי. מעין חשבון אישי שעושים דווקא ביום הולדת. זו מן נקודת זמן למחשבה על כל החלומות שעוד לא הגשמתי. אז נכון, באות כל החברות הטובות ואומרות לי- על מה לעזאזל את מתלוננת? ומונות את כל מה ש"השגתי" עד עכשיו. והן צודקות. באמת השגתי הרבה דברים. אבל מה עם כל הדברים שלא? מה עם כל החלומות שעדיין לא קרו? מה עם כל אותם הדברים שלא השתנו? זאת אומרת שעברה עוד שנה מהחיים שלי בלי שהגשמתי חלום. ומכאן נובעת העצבות הזו שתוקפת אותי.
לא כאן המקום לפרט בדיוק באילו חלומות מדובר, אבל לאחר מחשבה עמוקה, הגעתי להבנה שהכל מתנקז אל אותם החלומות הבילתי מוגשמים.
לפעמים החיים שואבים אותנו ואנחנו לא מצליחים להרים את הראש מעל השוטף ולעשות משהו עם החלומות האלה, אבל אני חושבת שכדי לחסוך לעצמי חודש של דיכאון יומולדת בשנה הבאה, אני אתחיל כבר מעכשיו לעבוד לפחות על אחד הדברים שיש לי ברשימה הפרטית ולהספיק לעשות עליו V גדול עד יום-ההולדת הבא.
לפעמים חלומות מתגשמים, אומרים, אבל רק אצלנו בידיים הכוח לגרום לזה באמת לקרות.
ובנימה קלישאתית-משהו זאת, יום הולדת שנה שמח לבלוגJ ואל תשכחו את החלומות האמתיים שלכם!
