בלי להרגיש עברה
כבר כמעט שנה מאז ששרתי את השיר הזה באירוע 20 שנה לנובה (החברה בה אני עובדת).
חיפשנו שיר שיתאים לאירוע, והמפיק המוסיקלי שעבדנו איתו (דני מגד) זרק כמה הצעות, ומהרגע
שהוא אמר את שם השיר, ידעתי שזה מתאים בול! גם לאירוע, וגם לאיך שאני מרגישה. זה היה
בדיוק כשהתחלתי את קורס הקונדיטוריה, מה שהיה בגדר הגשמת חלום מבחינתי, ומילות
השיר-"דברים קורים תמיד בזמן נכון" הרגישו כאילו שהן תפורות עליי, וזה גרם לי לחייך מהלב בכל פעם ששרתי את השיר.
אבל האופטימיות והחיוביות
של השיר לא התאימו למשהו החדש שהתחיל בגוף שלי. כאבים לא הגיוניים שתקפו בכל פעם
במקום אחר. מתעוררת בלילה עם כאבי תופת ושום כדור שבעולם לא מצליח להעביר את הכאב
ולאפשר לי לחזור לישון. כאבים נוראיים שלא מאפשרים לי לעשות פעולות בסיסיות כמו
להתלבש, לפתוח בקבוק, להכין כריך, לנהוג. כשהבנות שלי באות בבוקר שאני אסרק אותן
ואני שולחת אותן לאבא כי כואבות לי הידיים, זה עושה לי כאבים גם בלב, זה ממוטט. וזה
בא והולך. מתחיל בכתף, למחרת נודד למרפק, ביום
הבא לכף היד, עובר ליד השנייה, ואז לרגל, וחוזר חלילה. פשוט סיוט מתמשך.
במשך כל התקופה
הזו, למרות הכאבים, הלכתי כמעט כל שבוע לקורס קונדיטוריה, לפעמים בחשש שהעבודה
הפיסית והרמת מגשים כבדים תגרור עימה השכמה עם כאבים. שיעורים רבים הפסדתי כי לא
הייתי מסוגלת לנהוג ולפעמים גם כשהיה מגיע המועד לשיעור ההשלמה, הייתי מגיעה לכיתה
עם סד לכתף או תחבושת אלסטית ליד. העיקר להגיע, להקשיב, לראות, גם אם לא תמיד
להכין בעצמי , כי הידיים לא משתפות פעולה.
באחת הפעמים
כשנסעתי לקורס, למרות שכל העברת הילוך עלתה לי בכאב רב, שמעתי ב- 88FM ראיון עם עידו תדמור שדיבר על כך שבמקצוע
שלו אין יום שאתה קם בלי כאבים, אבל כשאתה עושה את מה שאתה אוהב, אתה גורר את עצמך
מהמיטה ורוקד, למרות הכאב! קיבלתי ממנו השראה לקום ולהישאר אופטימית, וגם אם כואב-
לא לוותר לעצמי ולהמשיך לאפות בכל רגע פנוי (שזו האהבה הגדולה שלי), גם אם זה אולי
יעורר כאבים לאחר מכן. באותה הנסיעה קיבלתי חיזוק גם מ- blur ששרו “there’s no other way”, אבל עם כל האמונה בעצמי והרצון הטוב זה פשוט לא הספיק, וידעתי
שאני חייבת להבין מה קורה עם הגוף שלי ולא לוותר לרופאים עד שימצאו מה זה. אז בשנה האחרונה עשיתי כמעט כל
בדיקה אפשרית- עשרות מבחנות דם נלקחו ממני (היה בוקר שישבתי והסתכלתי על לא פחות
מ-12 מבחנות דם מתמלאות לאיטן בדם שלי), שלחו אותי לצילומי רנטגן, CT, אולטרסאונדים למיניהם, EMG ועוד כמה קללות. נשלחתי לבדיקת MRI דחופה עם חשד לתהליך תופס מקום (שזה המינוח
הרפואי לגידול ממאיר [כן, החיה הזו שכולם פוחדים ממנה]). אני יכולה לומר שזה היה
השבוע הארוך בחיי. 3 ימים בציפייה דרוכה לתור הדחוף שהצלחתי להשיג, ועוד 4 ימים בציפייה
עוד יותר דרוכה לתוצאה שתגיע, ורצה הגורל - גם תרגיע. אני רוצה לציין שבשלב הזה הגיליון
הרפואי שלי לא היה מבייש הרבה קשישים חביבים שמעבירים את זמנם מבדיקה לבדיקה.
ותוך כדי, החיים
ממשיכים. העבודה, שאני מנסה לעשות כמיטב יכולתי למרות כל ההעדרויות והבדיקות,
הילדים, עם כל הלוגיסטיקה שקשורה בהם, וכל השאר פשוט נכנס ל hold. לא קוראת, לא כותבת, לא יוצאת, לא מבלה.
כואב. מצברוח ברצפה (דאון קטן). מכרה שפגשתי באחד הימים
זרקה לי משהו בסגנון- איך את מספיקה לעשות כל מה שאת עושה? ואני לא רציתי
להתבכיין ולהגיד שכבר לא מספיקה חצי ממה שאני רוצה כי הגוף שלי כל הזמן עייף ואני
חייבת להפסיק להילחם בו, אז פשוט חייכתי...
אז כן, יש מן כעס
על הגוף שכאילו מנסה למנוע ממני לעשות את כל מה שאני רוצה, והניסיון הזה להילחם בו
ולמרות כל האיתותים שלו לא להקשיב, ולצאת המנצחת. עייף? ניתן לך רדבול. כואב?
נאביס אותך בכדורים חזקים. אתה לא תחליט עליי...
את קורס
הקונדיטוריה סיימתי בהצלחה, וכשקיבלתי את תעודת הקונדיטורית שלי לא יכולתי להתאפק
ובכיתי מכל הלב, כי לא כל יום מגשימים חלום, על אף כל הקשיים שהיו בדרך.
[הנה אני בתמונה
די מזעזעת עם אף אדום מבכי, אבל אני נוצרת ומעריכה את הרגע הזה כי הוא מסמל בשבילי
את כל מה שעברתי כדי לקבל את התעודה הזו].
חודשיים אחרי סיום
הקורס הגיעה תשובה של עוד אחת מעשרות בדיקות הדם שעשיתי, וסוף סוף קיבלתי את
התשובה ל"מה לעזאזל קורה איתי". אז המחלה שקיבלתי קצת לפני חגיגות ה40 לחיי
נקראת דלקת מפרקים שגרונית, ואני ממש לא אוהבת את האורחת החדשה והלא רצוייה הזו,
אבל לפחות כבר לא צריכה לחפש מה יש לי..והאמת? זה עדיף מאשר התהליך תופס מקום
ההוא...עכשיו רק צריכה להפסיק לשאול למה זה מגיע לי ולנסות למצוא טיפול שירגיע
אותה ויתן לי להמשיך ליהנות מכל מה שאני אוהבת לעשות.
תדעו לכם שלקום
בבוקר ולהצליח להזיז את כל האיברים בגוף בלי שזה יכאב בטירוף זו ברכה, וצריך להוקיר
תודה ולצאת בחיוך מהמיטה. ואם כואב, אני משננת לעצמי מה שהמ"פ-ית שלי בקורס
קצינות נהגה לומר: "קצת קשה אז נשברים?" ויוצאת מהמיטה כמו פנתרה (פנתרה
צולעת, אבל עדיין פנתרה).
אז משהו חדש
התחיל, וכמו שאומרים האנשים החיוביים- "הכל לטובה!". עוד לא הצלחתי
להבין מה הטוב כאן, אבל כנראה זה סוג של תהליך.
ובינתיים- נעים לי
להיזכר בתחושה שהיתה לי כששרתי את השיר:
שתהיו לי בריאים!
