באחד הערבים אני חוזרת הביתה אחרי 13 שעות עבודה, היישר לתוך "שעת השיא" (היא השעה שקודמת לטקס השינה של הילדים). כולם כבר עייפים וחסרי סבלנות (גם הילדים וגם אלו שבתפקיד המבוגרים), ולפעמים, אם לא מנהלים את המהלכים ממש בתבונה, זה יכול להוביל ל"פיצוצים". ילי מכריזה מלחמה ומודיעה שהיא לא רוצה להתקלח, תוך כדי שהיא רצה עירומה בין החדרים (והאיומים בנוסח "את תהיי חולה" עוברים לה ליד התלתלים וממש לא מרגשים אותה), ברי מנסה להגיע למקלחת בזחילה תוך כדי שהוא ממלמל "אני עייייייייייייייף" (לא משנה ששתי דקות לפני כן הוא עוד ניהל קרב חרבות סוער, ולשם שינוי לא וירטואלי), ומאי מזעיפה פנים ומתווכחת על זה שיש לה שעת קריאה ושהיא עדיין לא צריכה ללכת לישון (נו די, מישהו אמר לך ללכת לישון עכשיו? בסה"כ קראנו לך לבוא למקלחת). ואני, עם מיגרנה שנמשכת כבר שבועיים ועם לאות אינסופית מה-כ-ל מודיעה ליובל בדרמטיות- די, אני לא יכולה יותר, אני מזמינה לי כרטיס טיסה. מאי, שלא מפספסת דבר, שואלת בצחקוק ערמומי, "אמא, לאן את טסה? לבריחוניה?" וכשאני שואלת אותה מה זה בריחוניה היא עונה- "זו הארץ שטסים אליה כשרוצים לברוח"...כשאני מנסה לברר איפה שמעה את המושג הזה היא אומרת שהמציאה. ילדה חכמה שלי. אז כן, עלית עליי מאי (אני לא מודה בפניה, כמובן), אני רוצה לבריחוניה וכמה שיותר מהר. אני צריכה שקט!!! להיות בלי ילדים, בלי בעל, בלי עבודה, בלי מטלות דחופות, בלי עוד מטלות דחופות פחות, בלי להיות המבוגרת האחראית, בלי לחשוב על מה להגיד כדי להניע לתוצאות שאני רוצה, או מה להגיד כדי שמישהו לא יציג אותי כמכשפה אי פעם על ספת הפסיכולוג. פשוט לנקות את הראש מהכל. לפחות לכמה דקות...
יום חמישי מגיע, ואחרי עוד שבוע מתיש אני מחליטה שמגיע לי לרדת לאיזה דרינק בסיום יום העבודה, במקום לחזור ישר הביתה. אני יושבת עם חבר לעבודה בפאב (אחד היתרונות בלעבוד ברמת-החי"ל), ובמקום להאכיל, לקלח, לספר,להתווכח, להשכיב, לרדוף, לשכנע, ואז שוב להשכיב- אני יושבת לי ונהנית ממוסיקה טובה ומחברה של הרבה אנשים שמחים ולא ממהרים. סוג של בריחוניה-לייט. אבל הטלפון שלי כל הזמן מצלצל- מתי את באה. ו- מחר יש יומולדת למיכל המורה,נכון שתכיני לה עוגה?. ושוב-מתי את באה. נו בריחוניה פור מי.
אז כן, ילדים ומשפחה הם אושר גדול, אבל לפעמים זה קצת מעייף כל האושר הזה שמשכיח ממני אותי, ואז אני צריכה הפסקה קטנה, גם כדי להיזכר בעצמי, וגם כדי להיזכר כל פעם מחדש במה באמת עושה אותי מאושרת. להתגעגע ואז לחזור.
אני מניחה שלכל אחד יש את הבריחוניה שלו, אפילו אם הוא קורא לה בשם אחר ומשתמש בה רק לעיתים רחוקות מאד. ואני ממש לא מקנאה במי שאין לו בריחוניה, כי, לדעתי, הוא רק משלה את עצמו.
כמה ימים חולפים, והחיים מוסיפים עוד כמה מחוייבויות, ואני מוצאת את עצמי מבקרת מישהי מאד יקרה לי במקום שהוא מעין הכרזת פסק זמן מהחיים.למרות הקושי של להיות מוקפת בכל כך הרבה ייאוש מבלי לתת לו להיכנס אליי, לא יכולתי שלא לתהות האם הדיכאון הזה שכולם שם סובלים ממנו (ברמה זו או אחרת) הוא סוג של כמיהה לבריחוניה שלא התממשה, ועכשיו התפרצה ביג-טיים.
בסוף הביקור הדלתות נפתחות- עבורי. אני נוסעת הביתה, אל המשפחה האהובה שלי שמחכה לי. אתם האושר הגדול שלי:). אבל בכל זאת, בפעם הבאה שאני לא עונה לטלפון- בבקשה לא להציק. אני בבריחוניה.
