איריתוש
מזל טוב, יפתי. את בת 33 היום.
26.3, שבת שמשית יפה, פשוט מושלמת ליומולדת.
את לא יודעת כמה זה מוזר לי שאת לא כאן.
עדיין לא קולטת שלנצח תישארי בת 32 וחודש וארבעה ימים. בלבד.
אני כל כך מתגעגעת שהלב כואב.
מסביב הרבה דברים קטנים שמזכירים לי אותך כל הזמן. שירים שמתנגנים ברדיו, סיפורים שאני שומעת, צחוק של ילדים.
אני יודעת שעכשיו היית צריכה לחגוג, לקבל אינספור טלפונים ואיחולים מחבקים, ולהודות לכולם בנימוס ביישני, וזה פשוט הורג אותי שהשעון נעצר. איך אפשר להתעלם מזה ולעבור לסדר היום?
ה-SMS האחרון ממך שמור בטלפון הישן שלי. למעשה, הטלפון כבר לא שלי, הוא עבר למאי, אבל היא יודעת שאסור למחוק את ההודעה הזו. מעין מזכרת אחרונה להיאחז בה.
בדפדוף בעיתון של שבת אני נתקלת בכתבה מרתקת על נשים צעירות שחלו בסרטן והקימו קבוצת תמיכה בפייסבוק- "גם אני חליתי בסרטן השד". אני קוראת את הכתבה בשקיקה ובעיניים דומעות. חבורת נשים צעירות, מוצלחות, יפות, שביום בהיר אחד נחתה עליהן ה"פצצה" הזו, ואני כל הזמן חושבת עלייך ועל שרשרת האירועים שהביאה אותך בכלל להיבדק, ולגלות, כל כך במקרה, את המחלה. אני יודעת שלא אהבת את הרעיון של קבוצות תמיכה (הרגשת שיש לך את כל התמיכה שבעולם בבית, ובצדק), אבל יש לי תחושה שדווקא חבורת הנשים האמיצה הזו היתה יכולה לתת לך המון כוח. את היית משתלבת שם מצויין וכולן היו מתאהבות בך מיד. אי אפשר שלא. משהו בי מזדהה עם כל אחת מהנשים המיוחדות האלה ואני מייחלת ומתפללת לסוף טוב לסיפור שלהן.
אני מסיימת את קריאת הכתבה ולא יכולה להפסיק לחשוב על הטלטלה הזו שמתפרצת לה פתאום לחיים, טורפת את כל התוכניות, והתוכנית היחידה שנשארת ברשימה היא פשוט לנצח את המחלה. רק שזה לא פשוט בכלל.
במשך שנים זה מה שעשית, ואני כל כך הערצתי אותך על כך.
כבר כמעט שנה עברה, וזה מרגיש לי כאילו רק אתמול דיברנו וסיפרת שהטיפול החדש אמנם לא גורם לשיפור, אבל גם אין החמרה. אופטימיות עד הסוף.
מזל טוב, יפתי, היכן שלא תהיי. אני מרימה כוסית לכבודך ותוהה באיזה יומולדת שלך, אם בכלל, אני אוכל כבר לדבר עלייך רק עם חיוך, בלי דמעות.
בינתיים זה חזק ממני.
