ילדים.
הם מעירים אותך באמצע הלילה בצרחות (בדרך כלל כרוכה בכך בקשה של משהו שהם יודעים שלא יקבלו, ולא משנה כמה יצרחו). הם נופלים ונחבלים בבית הספר ומקפיצים אותך באמצע ישיבה לתוך כל הדם הזה, והצרחות כמובן, שוב צרחות. הם מעלים חום דווקא כשאת מזמינה עשרות אורחים לארוחה חגיגית. הם מבקשים תמיד (דווקא?) את מה שאין! הם חושבים שהם כבר יודעים הכי טוב ושאת סתם איזו דמות ארכאית שלא מבינה. הם......רק ילדים.
לפעמים זו פשוט עבודה אינסופית, להיות אמא. שלא לומר "עבדות"...אבל עם כל הקשיים, והעייפות, והלוגיסטיקה המורכבת, והחוסר המובהק בזמן לעצמי- בחיים בחיים בחיים לא עברה בראשי אפילו המחשבה על לעזוב אותם. אני אמא, ואמא זה לכל החיים...
ספר שקראתי לאחרונה ("הבת האפלה"/אלנה פרנטה) השאיר אותי עם הרבה חומר למחשבה. הספר כתוב בצורה מצוינת ואני ממליצה עליו בחום בעיקר לנשים, אבל גם לגברים שהיו רוצים להיכנס למחשבות הכמוסות ביותר המתחוללות בראשן של נשים.
גיבורת הספר חווה מעין יציאה לחופשי כששתי בנותיה הבוגרות עוברות לגור עם אביהן ביבשת אחרת, והיא יכולה לעשות בזמן שלה ככל העולה על רוחה. אף אחד לא תלוי בה יותר, אין לה במי לטפל חוץ מבעצמה, וגם זה כבר לא יותר מידי, ובהרגשת חופש מוחלט זה היא יוצאת לחופשת קיץ בה קורים כל מיני דברים מוזרים (אני לא ארחיב כדי לתת לכם ליהנות בעצמכם מחוויית הקריאה). מה שמפתיע במהלך קריאת הספר (בכל זאת ספויילר) הוא לגלות שבעברה, בהיותה אמא צעירה, לא הצליחה להתמודד עם חיי היומיום והשגרה המאד שוחקת, ויום אחד פשוט קמה ועזבה.
היא, שגדלה עם אמא שכל הזמן רק איימה בצעקות "די, אני הולכת, לא תראו אותי יותר" ואף פעם לא באמת נטשה, דווקא היא עזבה את הבנות שלה לשלוש שנים שלמות, רק כדי לברוח מהמבטים שלהן שניסו לאלף אותה, לגנוב את חירותה. שלוש שנים בהן אפילו לא דיברה איתן. פשוט נעלמה.
לבסוף (תמיד מגיע הסוף), כשהבינה שמה שהיא באמת רוצה זה לא כל החלומות הגדולים שהיא חשבה שיש לה, אלא פשוט לעשות את הדברים הקטנים עם הבנות שלה, אז חזרה לתפקיד האמא בהשלמה עם זה שהיא חיה קצת בשביל עצמה והרבה בשביל הבנות. ככה הצליחה להתמודד עם היומיום ולשמור על השפיות.
זה הטריד אותי מאד לקרוא את זה.
אפשר להזדהות בקלות עם כל הקשיים בחיי היומיום של אמא לשתי ילדות קטנות, אבל מכאן ועד לעזוב הכל - נראה לי פשוט בילתי נתפס. יצא לי לקרוא הרבה כתבות על אמהות שנפרדו מילדיהן לשנים ארוכות, בין אם בגלל גירושים מכוערים, התמכרויות למיניהן או עזיבה לצורך טיפוח אהבה חדשה בארץ אחרת. בכל המקרים לא הצלחתי להבין איך האמהות האלו יכלו להמשיך ולנשום ולתפקד יום אחר יום, כשבשר מבשרן נמצא כל כך רחוק מהן. איך לא עשו כל כל כל שביכולתן כדי להתאחד שוב עם פרי בטנן. לא נתפס. לא בעיניי בכל אופן.
אז כן, להיות אמא זה קשה, ושאף אחת לא תגיד לכם אחרת. זה תובעני, זה מעייף, זה לא תמיד כזה מתגמל, אבל זו עסקת חבילה- גם לתקופות הטובות וגם לתקופות הקצת פחות טובות. אין פטורים. אמא זה לתמיד!
