מכירים את אנשי ה"הכל טוב?". הם מסתובבים בכל מקום עם החיוך הכי גדול שלהם, כאילו הרגע זכו בלוטו, או לפחות קיבלו ידיעה משמחת אחרת. הם תופסים אותך בפינת הקפה בעבודה ביום שבו אתה הכי מבואס ושואלים, או יותר נכון מכריזים - "מה קורה? הכל טוב?". לפעמים אני משתעשעת במחשבה לתפוס אחד כזה ולהגיד לו- הא, אם כבר שאלת, אז לא, לא כזה טוב...הקטנה שלי צרחה כל הלילה כאילו שהיא נלחמת במפלצות תוך כדי שינה ולא כל כך מצליחה, מה שכצפוי העיר את כל בני הבית והוציא מכולנו הרבה נחמדות, הסנדוויץ' קצת השתולל בכיתה כי הוא הצביע והצביע בסבלנות אבל המורה לא נתנה לו להגיד את התשובה, ושוב נקראנו לבית הספר לשיחה עם היועצת, הגדולה מתאמנת בלזעוף בצורה מקצועית וכל נסיון מצידי לנהל שיחה על חוויות אישיות שלה מלווה ב"אויש, נו, אמא, די להביך אותי" (והיא עוד לא בת 9...!), ובעלי שוב לא שם את הנעליים על הסטנד, אלא ליד, וקשה לי להבין ממה לעזאזל נובע חוסר שיתוף הפעולה- הרי למה שילמנו ממיטב כספנו על סטנד לנעליים אם כל הנעליים רק עומדות לידו? ורגע, יש עוד כמה דברים...- אבל במקום זה אני פשוט מחייכת בנימוס ועונה שהכל סבבה.
אוסף של הרבה דברים במשקל קטן יוצר משקולת די כבדה, ויש ימים שבהם אני נכנעת לכוח הגרביטציה ונותנת למשקולת הזאת למשוך אותי למטה. בעודי מהרהרת בכל צרות הייקום תוך כדי נהיגה (לא מומלץ לנסות בבית), אני קצת מפספסת את העובדה שהרכב שלפניי עצר, ואני פשוט ממשיכה ליסוע. לתוכו. הבום הזה מעיר אותי ואני פשוט לא יודעת איפה לקבור את עצמי כשמהאוטו הנפגע יוצא סבא חביב, ואני ממשיכה להרגיש הכי לא נעים בעולם כשהוא חוזר ואומר שמזל שלא קרה לי כלום. אוף! איזו גרועה! אחרי טקס החלפת הפרטים ומילות הסליחה והנהיגה במבט מבוייש עד לבית, אני מחליטה להתייחס לתאונה הזו כאל קריאת השכמה ולחזור מארץ השליליות בה ביליתי בחודש וחצי האחרונים. אני כנראה לא ממש נחרצת בליישם את החלטתי, וכעבור יומיים מגיעה לה קריאת השכמה נוספת בדמוי זיהום שמתפשט לו ברגל שלי. במשך שבוע שלם אני לוקחת כמות כדורים שיכולה לסמם סוס וזה לא משפיע, ואני כבר עמוק בסרטים על מוות בטרם עת מאיזו מחלה מוזרה. בדיקות שאני עושה מצליחות בסוף להרגיע אותי ולהעלים את רוב המחשבות המוזרות, וברקע כל הזמן קורים דברים אחרים, שכאילו מנסים לגרום לי לראות שיש גרוע יותר. הרבה יותר.
קוראים לזה פרופורציה. ואני מזכירה לעצמי לקחת אותה ברצינות.
חג הפורים מתקרב, ואני הולכת עם מאי למסיבה בבית הספר ומסתכלת על האימהות שרוקדות עם הילדים, ולא יכולה להימנע מלחשוב שזה קצת פאתטי, ההתלהבות בה הן רוקדות באולם הספורט הבית ספרי. אבל כשמאי סוחבת אותי לרקוד איתה את השיר "תחשוב טוב-יהיה טוב", הרוקרית שלי ואני משתוללות לצלילי השיר האופטימי כאילו אין מחר, כאילו הרגל שלי לא כואבת בכלל וכאילו אין מסביב הורים שמסתכלים עליי וחושבים שזה פאטתי לחלוטין.
אז לכבוד פורים ובכלל, אני חוזרת לעצמי ולאופטימיות זהירה, כי להיות קודרת משהו זה אולי סקסי כשאת טינאייג'רית, אבל למזלי, אני כבר לא שם.
ולגבי אנשי ה"הכל טוב?", אולי בכל זאת טוב שהם מסתובבים סביבנו, להזכיר שאם לא הכל, אז לפחות הרוב אכן טוב.
חג שמח ואופטימיJ
חמוד
השבמחקטו-אוב..
השבמחק