כשהפוסט הזה יעלה לאוויר אני כבר אהיה בת
41, ולא שמעתי אף אחד לא מדבר על
משבר גיל 41, אבל, להערכתי, הוא חלק ממשבר גיל 40, שהתחיל אצלי כבר בגיל 36, ושיעבור
מתישהו לקראת גיל 50...
את יומולדת 41 אני כבר לא חוגגת בעבודה, עם שולחן עמוס
בעוגות ומאפים, כפי שעשיתי ב-13 השנים האחרונות, השנה ביום הולדתי אני עצמאית.
אחרי תהליך ארוך של "התבשלות" עם עצמי והבשלה, אזרתי אומץ והחלטתי ללכת
אחרי הלב. וכך, לאחר קריירה ארוכה מאד כמהנדסת
תעשייה וניהול במספר חברות הי-טק איכותיות, אני מתחילה בימים אלו את הקריירה החדשה
שלי כקונדיטורית ומעצבת עוגות, הבעלים הגאה של עוגצ'קהJ.
להחלטה הלא פשוטה הזו היו שני קטליזטורים עיקריים...
לראשון קוראים דלקת מפרקים שיגרונתית. הלא היא האורחת המאד
לא רצוייה שהגיעה אליי חצי שנה לפני גיל 40, ולצערי, היא כאן כדי להישאר. ברור שיש
צרות גדולות הרבה יותר, ושזו לא מחלה שמתים ממנה, אבל עדיין, הבום שקיבלתי היה כל
כך גדול, ועברתי מעין תהליך ארוך של אבל, של אכזבה מהבגידה של הגוף שלי בי, ואז של
השלמה, שזה המצב ואני צריכה ללמוד לחיות איתו על מגבלותיו. כל השנה האחרונה
התמודדתי עם כאבי תופת ועייפות תהומית, וניסיתי קוקטיילים של תרופות שאמורות לעזור
לי ללא הצלחה, ותרופות שרק עשו אותי יותר סמרטוטית, וגם תרופות שעזרו לכאבים אבל גרמו
לתופעות לוואי שונות ומשונות, וזה לא נגמר... ובתור מי שהיתה רגילה לישון 4 שעות
בלילה מבחירה, כדי להספיק המון דברים, אני עכשיו ישנה יותר מפי שתיים, אבל עייפה
פי אינסוף. ועדיין קשה לי להשלים עם זה שאני כבר לא יכולה להספיק הכל וחייבת לבחור
ולהתמקד רק במה שחשוב. וכל הבום הזה גרם לי לשאול את עצמי הרבה שאלות, ביניהן- האם
אני נמצאת במקום שטוב לי בו בחיים. והתשובה היתה ברורה לי, אבל הפחד משתק, מה אם
אני אעזוב ומצבי הגופני יחמיר ולא אוכל לעבוד? או אולי דווקא אם אני אעזוב הגוף
שלי יגיב לטובה? חידה.
אז מה הדבר השני שעזר לי לקבל את ההחלטה לקום וללכת? לזה
קוראים בייק-אוף. תוכנית ריאליטי שכולה אפייה. לאורך השנים תמיד נשאלתי למה אני לא
נרשמת למאסטר-שף ומצאתי את עצמי מסבירה שאני לא אוהבת לבשל ושאם היתה תוכנית
ריאליטי על אפייה הייתי רצה...אז מיד כששמעתי
שהולכת להיות גרסה ישראלית לבייק-אוף ידעתי שאני ח-י-י-ב-ת להיות שם. וכך מצאתי את
עצמי משכנעת את שירלי המתוקית שעשתה איתי קורס קונדיטוריה באסטלה להירשם איתי
לאודישנים, ויצאנו יחד למסע ארוך ומתוק. אל שירלי התחברתי כבר בשיעור הראשון
לקורס, כשכולם ישבו בשקט עם ז'קט הקונדיטורים הלבן ואני ביקשתי ממנה שתצלם אותי,
כי חייבים תמונה לפייס...החיבור בינינו התחזק בשיעור שבו שירלי באה עם כפכפים (במקום
עם נעליים סגורות) ואני הגעתי עם טייץ ורוד (במקום עם מכנסיים, זה היה יום ההולדת
שלי...) והמורה העיף אותנו מהשיעור....ובקיצור- היא מצחיקולה, והיא משוגעת על כל
הראש כמוני, והיא קונדיטורית מוכשרת, ולא יכלה להיות לי בת זוג מושלמת ממנה לחוויה
הזאת.
הנה קצת תמונות מהשעות הרבות שבילינו יחד, שירלי ואני-
במשך חודשיים ארוכים היינו על הסחרחרה הזאת שכללה מספר
אודישנים, תחקירי עומק, הרבה "חפירות" מול מצלמות ומול שופטים קשוחים,
ואפילו חתימה על חוזה. המשפחה והחברים בעבודה שימשו ברצון כנסיינים ומבקרי איכות
לכל מיני קינוחים שתיכננו להכין באודישנים, והחיים פתאום נסובו רק סביב זה. וזה היה כיף! אבל אז, חודש לפני תחילת הצילומים
הגיע הטלפון שמבשר שהחליטו שלא להמשיך איתנו לצילומי התוכנית, וזהו. בלי הסברים,
תודה ולהתראות, ופוף, נחיתה חזרה לקרקע. החלום, שהיה כזה קרוב, לא מתגשם בסופו של
דבר. לא אשקר, חוויתי אכזבה עצומה, בעיקר בגלל שזה כבר נראה כזה וודאי ובעיקר כי אין
לנו מושג למה בסוף לא...אבל דווקא זה שלא התקבלנו עזר לי לקבל את ההחלטה שאני פשוט
חייבת לעשות את זה בעצמי- השינוי שרציתי לעשות בחיים שלי לכיוון עולם האפייה כנראה
לא נועד לקרות דרך תוכנית ריאלטי (ואולי גם טוב שכך. או שזה רק הדיסוננס הקוגנטיבי
מדבר מגרוני..) אז אני חייבת לגרם לו לקרות לבדי!
וכך היה. וכך יהיה.
אז ביי-ביי 40, ביי-ביי התחבטויות ולבטים, ביי-ביי
פחדים, ביי-ביי הי-טק, ביי-ביי סטרס בלתי פוסק, ביי-ביי חיים ישנים, אני הלכתי
להגשים את הייעוד האמתי שלי בחיים. וולקאם
41. תהיה חביב אליי בבקשה.
אני הולכת כעת בשביל חדש שאני עדיין לא יודעת מה יהיה
בסופו, כי אני מרשה לעצמי לחשב מסלול מחדש עד שאחליט מה הכי נכון עבורי, ואני ממש
נהנית מהדרך, ובשורה התחתונה- זה מה שהכי חשוב.
יום הולדת שמח ליJ
