אני זוכרת את אחת הנסיעות הראשונות שלנו יחד. זה היה יום הולדתי ה-27, סוף
ינואר, מזג אוויר חורפי וגשום למדיי בחיפה. כשיצאנו מהמרפאה, מיד לאחר שפגשתי
אותך, יצאה קשת מדהימה בשמיים, וברדיו ניגנו שיר מושלם ואני הייתי מאושרת מהנוכחות
של האסטרונאוט/ית הקטן/ה אצלי בבטן (כך
קראנו לך עד שידענו שאת את, ואז נתנו לך את השם מאי). זו היתה פשוט נסיעה מושלמת! השמש שמחייכת לה מלמעלה
מבעד לעננים והשמש הקטנה שזורחת בתוכי.
הנסיעה
הבאה שנחקקה בראשי היתה כשהיית בת 3 חודשים ונפרדנו מהעיר חיפה. את ואני יצאנו
לדרך בלילה, והשארנו את אבא לחכות להובלה שתגיע בבוקר. זו היתה הפעם הראשונה שבה נהגתי
עם כזה מטען יקר! נסיעה ארוכה, בלילה, עם הדבר הכי יקר בעולם. האמת היא שהיו לי המון חששות מהנסיעה הזו, כי את
לא היית תינוקת חובבת שינה (בלשון המעטה, נהגת לצרוח כל פעם כשרק היו מושיבים אותך
בסל-קל), לכן חיכיתי שתתחילי את שנת הלילה שלך. אמבטיה אחרונה בחיפה, פיג'מה נקייה,
הנקה ארוכה, ויצאנו לדרך, נפרדות מהעיר בה נולדת ונוסעות אל ביתנו החדש. איך שמחתי
כשהדרך הסתיימה ויכולתי להעביר אותך בביטחה לעריסה. ואת, כאילו ידעת והרגשת, שיתפת
פעולה וכל הדרך ישנת (זה לא חזר על עצמו שוב...).
היו לנו מאז עוד אינספור נסיעות ואינספור
חוויות,
ותמיד יש את אלה שיישארו צרובות בזיכרון, כמו הנסיעה שעשינו היום לעבר
התחלה חדשה בחייך. בשנה שעברה, כשהתחלת לדבר על התיכון הזה למצטיינים ולמחוננים
שאת רוצה ללמוד בו חשבנו שזה סתם עוד "ג'וק" שנכנס לך לראש ושזה
יחלוף..אבל שיתפנו פעולה ובאנו ליום הורים, וליווינו אותך שלב אחר שלב דרך המבחנים
והמיונים הקפדניים, ובלי שנרגיש, החודשים חלפו ומכתב הקבלה הגיע...ומאז- הדחקה. לא
רוצה לחשוב על היום הזה, על הנסיעה הזו, על הפרידה הזו...מהרגע שהגיע
ה"כן" אני כל הזמן חשבתי על ה"לא". את וילי רוקדות בסלון בפרץ
אהבה או שטות של אחיות, ואני ישר בוכה כי זה כבר לא יהיה...את אומרת איזו הערה
צינית סביב השולחן, ואני ישר דומעת כי זה כבר לא יהיה...טוב, קצת הגזמתי עם הלא
יהיה, כי ברור שאת תבואי לביקורים, אבל הבטן מתהפכת מהשינוי וזה קשה לשחרר, אבל
אני בטוחה שזה מקום שבו תוכלי לבטא את היכולות שלך בצורה יותר מוצלחת מבתיכון
העירוני, בטוחה ששם תהיי מוקפת בילדים שיותר דומים לך ושיהיה לך יותר טוב, וזה
בדיוק מה שאני מזכירה לעצמי כשהדמעות חוזרות. אז במהלך כל הנסיעה לשם, יחד איתך,
הייתי עסוקה בלא לחשוב, וכשהגענו מיד נכנסתי לתפקיד מוניקה גלר וניקיתי כל פינה
בחדר החדש שלך, וכל היום היו שיחות ומפגשים מעניינים עם הסגל, והרגשתי ממש קולית
שאני לא בוכה, אבל ברגע הפרידה פתאום הכל התפרץ והבכי ליווה אותי למשך כל הנסיעה
חזרה (בייחוד כשפתאום שידרו ברדיו את "עוף גוזל"...)
אז בנימה אופטימית ורגשנית זו אני מאחלת
לנו עוד הרבה נסיעות וחוויות משותפות, כמו פעם, וברגעים מאתגרים שיהיו לך בדרכך
העצמאית אני תמיד אשמח להיות השמש הקטנה שלך, בדיוק כמו שאת היית השמש הקטנה שלי.
אוהבת תמיד (גם ממרחק שעה נסיעה), אמא
