שלח לי מסר בקופסא

החיים שלנו חושפים אותנו להרבה אנשים, בין אם בצורה פרונטלית או בין אם דרך המסך שלנו ברשתות החברתיות, ואנחנו כל הזמן חשופים למסרים, סמויים וגלויים. יש מסרים שאנחנו לא ממש מתחברים אליהם ואנחנו מקשיבים בחצי אוזן לאדם שעומד מולנו או שפשוט עוברים לפוסט הבא (אם זה בפייסבוק), ויש מסרים שאנחנו מרגישים שהשם שלנו ממש כתוב עליהם!  את הדברים שנוגעים בנו חלקנו נרצה לשמור כתזכורת יומיומית- מגנט על המקרר, פתק על לוח שעם, או, אולי, קעקוע על הגוף...?

השבוע הופתעתי מאד לקבל תמונה מנטע (השם המלא שמור במערכת...) שהוסיפה קעקוע חדש לגופה בעקבות תמונה ששיתפתי בפייסבוק!!!

במהלך שהותי בפריס עשיתי סיור קולינרי בהדרכת שרון היינריך. בתחילת הסיור שרון חילקה לבתי ולי שקיות שעליהן הכיתוב הבא:

אהבתי מאד את המסר, אך לא כזה התעמקתי בלמה הוא מוכר לי, כי, בכל זאת, בתוך השקית הסתתר לו קינוח שוקולדי טעים, ולאחריו סיור ארוך עם הרבה טעימות פטיסרי, כך שנותרה רק התמונה של השקית שנכנסה לאלבום התמונות מפריז. לאחר כמה ימים  העליתי פוסט נוסף עם תמונות נוספות מפריז וקיבלתי את התגובה  הבאה מנטע – "אין עוד תובנות ומשפטים גאוניים? בזכותך יש לי קעקוע חדש." והיא צירפה את התמונה הזאת:

לקחו לי כמה רגעים לעשות את ההקשר (די בזכות הבת שלי שזכרה שזה הכיתוב שהופיע על השקית...) ויש לציין שהייתי בשוק! פתאום הכל התחבר...הציטוט המקסים הזה שייך לסופר רוברט היינלין, סופר המד"ב האהוב עליי ביותר, מתוך אחד הספרים הכי משמעותיים שקראתי, "די זמן לאהבה".

הנה הציטוט המלא:

והמסר הזה שהופיע על שקית מתוקה שמחלקת שרון היינריך בסיוריה, שהופיע בתמונה שאני צילמתי ושיתפתי, מעטר עכשיו את גבה של נטע! זה גרם לי לאהוב את שרון אפילו קצת יותר, וזה גרם לי לחשוב הרבה על נטע, שהיתה אצלי פעם אחת בסדנה ובעצם אני לא יודעת עליה יותר מידי...מה גורם למישהי לקעקע על עצמה כזה משפט? מאיזה מקום זה בא? והמהירות שבה היא עשתה את זה! בום! זה כנראה הגיע בזמן הנכון עבורה...

הרי אנחנו מקבלים כל הזמן מסרים מהסביבה, אבל כשמסר מגיע בזמן הנכון הוא מחולל שינוי! הוא מוביל לעשייה!

לא אני ולא שרון הטיפוסים שיקחו קרדיט על השפעה על אנשים אחרים, ולשתינו יש סיפור על שינוי בחיים שבהחלט משפיע על אחרים- שרון עזבה תפקיד תובעני בשירות הביטחון לטובת עולם שכולו מתיקות בפריז, ואני עזבתי תפקיד תובעני כמהנדסת בהי-טק לטובת עולם שכולו מתיקות. הרבה אנשים מגיעים אליי לסדנאות אפייה, ובתחילת כל סדנה, כשאני מספרת בכמה מילים על השינוי שעשיתי בחיים, אני מזהה בעיניים מסוימות את הניצוץ הזה, של האנשים שרוצים לעשות בעצמם שינוי בחייהם (שונה מהניצוץ בעיניהם של אלו שפשוט שמחים בשמחתי על השינוי שעשיתי). חלקם מתייעצים איתי אח"כ, שואלים הרבה שאלות, ואני תמיד עונה את התשובות הכי כנות שיש, בלי לפזר הבטחות ורודות. אצל חלקם אני מזהה שזה לא הזמן הנכון ושהם צריכים עוד קצת "להתבשל" (אבל אף פעם לא אומרת להם את זה, רק עונה על מה שנשאלתי ונותנת להם להגיע להחלטות הגורליות בעצמם). חלק שולחים לי בהמשך הודעות שנרשמו לקורס קונדיטוריה, שהגישו מכתב התפטרות, משתפים שהתחילו סטאז'/עבודה חדשה, אומרים תודה, ועדיין, אני אף פעם לא לוקחת קרדיט ואומרת שזה בגללי/בזכותי...הרי אני פשוט הייתי מסר אחד בודד שהגיע בזמן הנכון....

את המסר הזה קיבלתי מבחורה אקראית שפגשתי במידברן הראשון (יוני 2014):

גיפטינג, זה נקרא. לתת מתנות אחד לשני בלי ציפייה לתמורה. והיא נתנה לי את השרשת הזו שהכינה עם המסר שבא לי כל כך במקום! השרשרת הזו היתה תלוייה אצלי בקיוביק הרבה זמן, בתקופה שבה כבר היו לי לבטים עם עצמי...בדיוק סיימתי קורס קונדיטוריה, והמחשבות על המשך הקריירה פשוט לא נתנו לי מנוח. ידעתי שהגיע הזמן לשינוי, אבל כל תפקיד שחשבתי עליו לא גרם לי לפרפרים בבטן, לא בתוך החברה בה עבדתי, ולא מחוצה לה. היו הרבה תפקידים שחשבתי שיכולים להיות מעניינים ומאתגרים עבורי, תפקידים בהם אני יכולה להוכיח את עצמי ולהיות מוערכת, אבל לא משהו שהיה מקפיץ אותי מהמיטה בבוקר בהתלהבות. לא היה את הניצוץ בעיניים. התחלתי להבין שאני רוצה קריירה חדשה, שאני רוצה להפוך את תחביב האפייה למקצוע, לעשות משהו שאני אוהבת כל הזמן, בדיוק כמו שכתוב במסר שקיבלתי. אבל...כן, תמיד יש אבל...- המשכנתא, הילדים, המשכורת הקבועה כל ראשון לחודש, התגובות של הסביבה, ובעיקר התגובה של בעלי כשיבין שזהו, הלב שלי החליט...

גם את שרון היינריך הנפלאה פגשתי לראשונה באותה התקופה, מאי 2014, באירוע שהתקיים לכבוד צאת ספרה "הפטיסרי הטובות בפריז". זה בהחלט היה בוקר מעורר השראה. התרגשתי איתה על הגשמת החלום, וידעתי שיום אחד גם לי יהיה מספיק אומץ להגשים את שלי. אספתי את המסרים שנועדו עבורי עד שהגיע הרגע בו הייתי מוכנה. והוא בהחלט הגיע...ב1/1/16 יצאתי לדרכי החדשה לאחר חודשים של מחשבה, הכנות ותכנונים. אני זוכרת שהבת הגדולה שלי שאלה אותי בחשש מה- "אמא, אם זה לא יצליח, את תחזרי להי-טק?", ועניתי לה- "כשעושים משהו שאוהבים זה חייב להצליח!". כי זה פשוט חייב...

לפעמים בסדנאות שלי, כשאני עוצרת לרגע להסתכל על הקינוחים ולצלם אותם בהתלהבות, יש אנשים ששואלים איך אני עדיין מתרגשת מזה, הרי זו לא הסדנה הראשונה...ואני עונה- ביום שבו אפסיק להתרגש אני אצטרך לחפש לעצמי קריירה חדשה....

שלכם, עם ניצוץ בעיניים, אניJ

בייקאוף ואני, גרסת הבמאי...

מאז שאני זוכרת את עצמי אני אופה. וכשארצנו הקטנטונת הוצפה בגל של תוכניות בישול אנשים שאלו אותי למה אני לא הולכת, ותמיד הסברתי שאני אוהבת רק לאפות, וברגע שתהיה תוכנית רק של אפייה אני ארוץ להשתתף...וכך היהJ שנת 2015, בשנייה ששמעתי על הגעת בייקאוף לארץ, לא נרגעתי עד ששיכנעתי את חברתי הקונדיטורית המהממת שירלי להירשם איתי. עפו עלינו. היינו מוכשרות, מצחיקות, מעניינות, עברנו משלב לשלב, חתמנו חוזה, כבר הודעתי בעבודה על ימי ההיעדרות הרבים הצפויים לצורך הצילומים, ואז...הטלפון שאומר שהחליטו לא להמשיך איתנו לשלב הצילומים. למה? בחיים לא נדע...מים רבים זרמו בנהר מאז (או שוקולד, או שמנת מתוקה). 4 חודשים לאחר אותו הצלצול אמרתי שלום לחברת ההי-טק בה עבדתי, אמרתי שלום ל-13 שנות קריירה, והלכתי לבנות את הקריירה החדשה שלי. צעד צעד, בהתמדה, בעבודה הרבה יותר קשה מבכל חברה אחרת בה עבדתי בעבר, עבדתי על הבייבי שלי. לעיתים ערכתי סדנאות רק עם שני אנשים, שלושה אנשים, אבל העיקר להתניע, העיקר לעשות, העיקר לאפות. והבייבי הלך וגדל והפך אותי לאמא מאושרת מאד. ואז...פברואר 2017, שמועות על עונה חדשה של בייקאוף. נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה. למה? כי אני לא מזוכיסטית, כי אני לא בנוייה לטלטלה רגשית נוספת. וגם כי אני כבר במקום אחר לגמרי, עשיתי את הסוויץ' של חיי, במו ידיי, ללא תוכנית טלוויזיה, אז למה אני צריכה את כל הסטרס הזה על הראש עכשיו...אבל אז מתחילות לפנות אליי מלהקות, לכל אחת אני מסבירה שאני לא מעוניינת, אבל משהו בראש (או בעיקר בלב) מנקר...אולי בכל זאת? מתייעצת עם שני חברים- צבי אבידור ואלה ברבי, שניהם "בוגרי" העונה הראשונה, אחת אומרת שאני חייבת!!! והשני אומר שאם אני חושבת שארגיש חרטה ואפילו קמצוץ, אז שאני אלך על זה...אז יאללה, אומרת למלהקת כן, ונכנסת לקרוסלה הזאת שוב, אבל הפעם החלטתי שאני באה בהכי קול שיש, באיזי, כן-כן, לא-לא, ולא נותנת לזה להשפיע לי על החיים. אז לאודישן הראשון עם לירן גרודה החתיך (לא נעים להגיד שלא ידעתי מי יושב מולי כי אני לא רואה טלוויזיה...) הכנתי קינוח אישי בטעמי פיסטוק-פטל-ורדים-וניל עם גלסאז' ורוד, הכי אני שיש. אני, שרגילה לפרוס את חיי בפייסבוק, פתאום שומרת על סודיות ואף אחד (כמעט) לא יודע שיש לי אודישן....האודישן התקיים במשרדי קשת רמת החי"ל, ובעודי צועדת במקום בו עבדתי בעבר, אני פוגשת, ממש במקרה, את הבוס הכי מושלם שהיה לי אבר, כאילו נשלח משמים כדי שאני אוכל לספר למישהו ולפרוק את ההתרגשות.....המשכנו לקשקש בהרחבה גם כשיצאתי מהאודישן, ומבחינתי, כבר היה יום מושלם.

אז עברתי שלב, ולאודישן הבא (שצולם בדן גורמה) הכנתי בשעתיים פטיפור הורס של קפה-שוקולד70% וקויאר פטל, 

ולאודישן מול השופטים הכנתי שתי עוגות ראווה מורכבות בטעמים מיוחדים ובגימור יוקרתי. והשופטים אהבו את התוצרים שהכנתי, השופטים אהבו אותי, ובסוף שיחה מאד ארוכה בחדר השיפוט הם העבירו אותי!!! מבחינתי החלום כבר התגשםJ 

אז האם המזוכיזם שלי השתלם?

המממ...it's complicated...

בפרק האודישנים האחרון של בייקאוף, בסוף הפרק, בלי יותר מידי הסברים, הראו מי ה-14 שנכנסו לנבחרת מבין כל ה-28 שעברו את השופטים. אז לכל מי ששלח לי הודעות המומות על איך אני לא בנבחרת- קודם כל תודה על האמון, ושנית- אין לי ממש מה לומר, כי גם לנו לא סיפקו שום הסבר...כך יצא שביום ה' 22/6/17 הלכתי הביתה מאושרת, לאחר יום צילומים ארוך ומתיש, בידיעה שהשופטים העבירו אותי, וביום א' 25/6/17 שהיה "יום דילול נבחרת" חזרתי הביתה עם הבשורה שאני לא בנבחרת. יום שלם בשמש הקופחת של נמל ת"א, בלי אף משימת הדחה, פשוט יום שלם שבסופו הקריאו שמות מי נכנס ומי לא. אז אני לא...ובזאת הסתיימה בשבילי חוויית הבייקאוף לנצח...אבל אני לא מצטערת לרגע ומאד גאה בעצמי על מה שכן עברתי והשגתי. גאה בכל התוצרים שהכנתי לכל אורך התהליך וגאה שעמדתי בכל המשימות שניתנו לי. האודישן שהראו בטלוויזיה הוא רק הישורת האחרונה...מדובר בתהליך אינטנסיבי של ארבעה חודשים בהם עברתי הרבה ראיונות, תחקירים, אודישנים... ארבעה חודשים לחוצים בהם נתבקשתי להגיש הרבה  מתכונים שתוכננו למהלך העונה. מתוך אלפי אנשים שהתחילו תהליך, אני הגעתי לעמוד מול השופטים ולהגיש להם את המנה שלי, וזה היה מטורף!! לראות את קארין גורן שגדלתי עליה (למרות שאנחנו קרובות בגיל), וכמובן מרגש להגיש מנה לאסטלה שאני כל כך מעריכה. כולם התחברו מאד למראה שלי ולשינוי שעשיתי בחיים. אפילו אדוני החמיא נורא לעוגה שלי ואמר שהיא מזכירה לו אומנות יפנית (ברור שנחתך בעריכה, הערות על ג'לטין- נשארJ ). מתוך כל אלו שהגיעו ליום הצילומים אני מכירה הרבה אנשים שלא שידרו את האודישן שלהם...אז כנראה מישהו שם חשב שאני "עוברת מסך" ובאמת קיבלתי הרבה זמן מסך- גם בכל הפרומונים לפני התוכנית, גם בראיון שנתתי לליאון רוזנברג לפני שהתוכנית עלתה, וגם באודישן עצמו (אפילו תיאור הפרק היה עליי- "היא עזבה קריירה מבטיחה כמהנדסת תעשייה וניהול כדי ללמוד קונדיטוריה אצל הגדולה מכולן. עכשיו המורה אסטלה והתלמידה לבנת, נפגשות באודישן. האם יהיה סוף מתוק?"). ובנוסף הזמנה לתוכנית הבוקר של פאולה וליאון... ועל זה אני יכולה רק לומר תודה, כי אפילו הקצת הזה הביא לכך שהרבה אנשים מזהים אותי ברחוב וזה די נחמד...

בתוך כל התהליך הארוך הזה עברתי גם כל מיני דברים גופניים שהקשו עליי. אחד מהם היה אלרגיה חמורה שפיתחתי לתרופה ביולוגית שאני לוקחת. מיותר לציין שזה רק הלחיץ אותי יותר, כי מה אם קורה כזה דבר ביום צילומים? ומצד שני, אם אני מפסיקה את הטיפול אני בסכנה שהגוף פשוט לא יתפקד...וכך הייתי בלחץ גדול עוד יותר. כך שברגע שהבנתי שאני לא בנבחרת- התחושה הראשונה היתה, כמובן, אכזבה עצומה, הרגשתי כמו משה שלא נכנס אל ארץ ישראל המובטחת...אבל למחרת בבוקר (לאחר שקמתי וקירצפתי את כל הבית, זו הדרך שלי לריסטארט) הרגשתי פשוט הקלה. חזרתי למטבח שלי, לאפות בשקט, בלי מצלמות, בלי לחץ של זמן, עם כמה הפסקות שבא לי בין שכבה לשכבה, בכיף שליJ חזרתי לנשום. אז שלום ולא להתראות ריאליטי, הכי טוב לי במציאות האמתית.