היום יומולדת

יש אנשים שלא עושים עניין מיום-ההולדת שלהם ויזכירו אותו רק כבדרך אגב. אני ממש לא כזאת. בשבילי ימי הולדת הם תמיד סיבה להפקה וכולם סביבי שומעים חודשיים מראש על התיכנונים...כך קדחתי לרוב חבריי הקרובים על המשמעות של הפרידה מגיל 35 והמעבר ל-36, שהוא הרבה יותר רציני, מכובד וגדול כי הוא כבר שואף ל-40. נראה לי שכולם כבר רצו שהיום הזה יעבור כדי שאני אחליף נושא...אז הוא הגיע.

יום ראשון- יש לי יומולדת. אני קמה בבוקר ומעירה שני ילדים קטנים וקצת עצבניים, שלא משתפים פעולה עם "היום יום-הולדת לאיאימא". אחותם הגדולה עם חום גבוה שלא ירד כל הסופ"ש- הולכים לרופא. ביום ההולדת שלי. בנקודה הזאת הרופא חושד שזו דלקת ריאות. בלילה יסתבר במוקד הרפואי שזו בעצם שפעת. ולמחרת בבוקר יסתבר שגם אני זכיתי בתענוג המפוקפק.

אני נוסעת לעבודה עם העוגות שהכנתי לכבוד יום ההולדת שלי. גשם זלעפות. הכל אפור. לא אוהבת.  אבל שטויות, יש לי יומולדת. אני מרגישה לא משהו, אבל מנסה לייחס את זה לעייפות שנותרה מהמסיבה בשישי. הנעליים החדשות והיפות שקניתי לעצמי מתגלות כלא כאלה נוחות, ולא עוזרים שני פלסטרים שהדבקתי במקום הכואב- אני לא יכולה ללכת איתן יותר משני צעדים בלי להיראות כמי שהולכת על גחלים לוהטות. כך אני מסתובבת יום שלם ועובדת, למרות שממש לא בא לי, כי יש לי יומולדת.

אני יוצאת מהעבודה בסוף היום הלא כזה ארוך (אחרי הכל, יומולדת), מדדה עד לרכב עם הנעליים שאני כבר לא כל כך אוהבת בגלל החתכים ברגליים, מרגישה גמורה- ממה?! באחד הרמזורים מסמן לי איזה דוס לפתוח את החלון ולתרום לו כסף שעבדתי עבורו יום שלם. אני מסמנת לו שאני לא מעוניינת, והוא מתעקש. כשאני מתעלמת וממשיכה לדבר בטלפון הוא מתחיל לקלל- מה הדאווין שלך, סנובית, שאלוהים יתן לך תאונת דרכים. חצוף! לך לעבוד. מה אתה מקלל אותי? ועוד ביום-ההולדת שלי! (לא הייתי מספיק נועזת כדי לפתוח את החלון ולהגיד לו את זה, פשוט התפללתי לאלוהי-הרמזורים שיתן כבר רמזור ירוק, כי מי יודע מה הדוס בכאילו הזה מסוגל לעשות).

אחרי נסיעה ארוכה ואיסוף ילדים אני מגיעה הביתה, ולמרות שהמזגן מכוון ל-30 מעלות חום אני רועדת מקור. ילי המתוקה נוגעת לי במצח ואומרת- אמא, את חמה. זה פתאום מרגיש לי כמו רעיון טוב למדוד חום, וכשהמדחום מצפצף ומראה 39 וחצי מעלות, הרבה דברים מסתדרים לי פתאום. יומולדת שמח!

אני חושבת שבנקודה הזו אני מתחילה לגלות איזושהי הערכה לגיל, כי אם הייתי בת 16, סביר להניח שכבר הייתי פורצת בבכי על כך שהדברים לא מתנהלים כפי שאני רוצה. אבל בגלל שאני כבר בת 16+20, אני הרבה יותר בוגרת ומבינה שזה לא שהיקום כולו יוצא נגדי ביום-הולדתי, זה סתם אוסף של דברים מעצבנים.

אם אני חושבת על זה לעומק, בגיל 16 אכן בכיתי ביום ההולדת שלי. היו לי כל כך הרבה תוכניות לחגיגות ה-sweet sixteen שלי ואז בא אחד, סאדאם, והחליט להרוס הכל עם כמה טילי אב"כ.  ברור לחלוטין שכל המלחמה הזאת היתה אך ורק נגדי. אבל זה היה מזמן.

בהמשך השבוע מאי ואני מבלות בבית וחולקות שפעת. כל אחת על ספה נפרדת, עם כירבולית, מדחום וטישו צמוד. לא זוכרת מתי הייתי כל כך חולה. אני בדרך כלל מתהדרת בכך שאפילו כשאני כמעט גוססת, בדרך למיטה אני ארים צעצועים טועים, אפעיל איזו מכונת כביסה ואנקה ת'אסלה. הפעם זו כנראה גסיסה אמתית, כי אני פשוט לא מסוגלת לעשות כלום. כל הגוף כואב וכל תנועה מיותרת מביאה עימה התקף שיעול שמביא עימו כאב בצלעות ובכל הגוף, וחוזר חלילה.  אפילו הכנת כוס תה מרגישה כמו מסע כומתה וגורמת לי להצטער על כך שהסלון לא קרוב יותר למטבח.

הימים עוברים, איכשהו, החום בשלו, ואני קצת חסרת מנוחה מהעבודה שבטח מצטברת. גם בבית יש הרבה מטלות שמגיעות בפתקים מהמורות/גננות. מבית הספר מבקשים להכין מיצג מיוחד ליום המשפחה – לבחור ערך שחשוב לנו כמשפחה, להסביר למה בחרנו בו ולשקף אותו בדגם קטן שנבנה מחומרים שיש בבית. נו באמת. ברי רוצה שאני אכין עוגה ועליה אפסל מבצק סוכר את כל בני המשפחה מחובקים. רעיון מקסים לבטא את הערך "אהבה", הבעיה היא שהמימוש שלו יצריך ממני לפחות 4 שעות עבודה ואני לא בדיוק במצב לכזו השקעה. חייבת למצוא רעיון למיצג חביב ופשוט יותר לביצוע וגם להצליח "למכור" לברי את הרעיון כיותר טוב משלו. בעודי חושבת על רעיונות (זה מעייף לחשוב כשיש חום) הגננת שלי ילי מתקשרת (וכשאני רואה את השם שלה על צג הנייד אני מקווה שהיא לא רוצה שאכין שוב עוגה לגן...). היא דווקא רוצה לגייס אותי לתפקיד בהצגה בקבלת השבת שתיערך בגן בשישי הקרוב (והנה הלכו התוכניות לספא זוגי מפנק בשישי). בעלך אמר לך שהוא נידב אותך להכין פשיטדה? אממ...לא...יובלי? אופס...והנה צץ לו עוד משהו. לגבי התפקיד אני מסרבת בנימוס, אומרת שאני לא יכולה להתחייב כי אני חולה. אם היו מציעים לי את התפקיד של חנה'לה אז אולי הייתי מוצאת איזו שימלת שבת ומתייצבת בגן להופעה, אבל פרה? אני כבר אשב בקהל . אז מתי לעזאזל אני אמורה להספיק לעשות את הכל? ועל זה יובל עונה- טוב שאת בבית. אז זהו, שאני בבית כי אני חולה. אני לא אמורה להכין מיצגים מרשימים או פשטידות גונבות מחמאות. אני אמורה לשכב עם מדחום בפה, לרחם על עצמי על היעדר מרק ולראות סרטים סוג ז' בטלוויזיה.

לדברים, הרי, יש נטייה להסתדר בסוף- החום יורד, ואני משכנעת את עצמי שהמרץ במגמה הפוכה. אני חוזרת לעבודה ומשתלטת (קצת) על מה שהצטבר, ובלילה מכינה מיצג מכובד ליום המשפחה וגם פשטידה טעימה לקבלת השבת. בסיום אני טופחת לעצמי על השכם.

עוד שבוע מטורף נגמר.