התפסן בשדה השיפון

יש הרבה ספרים שקריאתם השפיעה עליי מאד, אבל ברוח יום הבחירות שבא עלינו (אני מאד מקווה שלטובה, אבל סקפטית בנוגע לזה), אם אני חייבת לבחור בספר אחד ויחיד שהשפיע עליי ונגע בי יותר מהאחרים, אין ספק שהבחירה שלי היא "התפסן בשדה השיפון" של ג'. ד. סלינג'ר.

אני לא זוכרת בת כמה הייתי כשקראתי אותו לראשונה (אי שם בחטיבת הביניים), אבל התחברתי מאד לכל מה שגיבור הספר, הולדן קולפילד, דיבר עליו, והיה לי עצוב בשבילו כי ידעתי לאן זה הולך כשאתה מרגיש שכל מי שסביבך מזוייף, ואתה מוקף בכל כך הרבה צביעות, והכל מכעיס אותך מאד, ואף אחד לא באמת מבין אותך. זה לא הולך למקום טוב.

העותק שלי כבר די מתפורר, אז לאחרונה התחדשתי בספר בהוצאה מחודשת, ולמרות המעטפת החדשה שלו אני מזהה את החבר הוותיק שלי, וצוללת איתו שוב לאותם ימי הבלבול והשיגעוניות, ימי גיל הנעורים, הלא פשוטים. וגם אחרי עשרות הפעמים שקראתי את הספר והתחבטתי יחד עם הולדן בשאלות קיומיות כמו לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא (שמסתירות בתוכן הרבה יותר מתהייה על ברווזים), אני נהנית לחזור אליו פעם בכמה שנים, ולעבור איתו מחדש את המסע שהוא עובר, את הנפילה הזו לשולי החברה. כשהולדן נשאל ע"י אחותו מה הוא היה רוצה להיות כשיהיה גדול, לאחר מחשבה ופסילה של כמה מקצועות "נורמלים", הוא השיב שהיה רוצה להיות פשוט התפסן בשדה השיפון, שתפקידו לתפוס ילדים שמשחקים בשדה שיפון ובריצתם הם אינם מבחינים בכך שהם קרובים ליפול מהצוק, והוא מבטא בכך רצונות של הרבה מאיתנו לעשות משהו שאנחנו פשוט רוצים לעשות, ולא מה שמצפים מאיתנו לעשות. אני, בקריאה הזאת, הייתי רוצה לחבק אותו ולהבטיח לו שהוא לא חייב להתחתן ולקנות מכונית מזורגגת ולנהל שיחות על כמה ק"מ המכונית שלו עושה לליטר דלק (או שיחות משעממות אחרות), לחבק ולהבטיח לו שכמה שהדברים נראים מזוייפים ולא אמתיים, בסוף הוא ימצא את המקום שלו עם האנשים שרואים דברים כמוהו ולא נהיים חברים שלו רק בגלל הלבוש שלו או המזוודה שלו או המוסד בו הוא לומד.

הבעיה בלקרוא ספר, היא שהוא נגמר בסוף. בעיניי יש משהו מאד עצוב בפרידה הזו, ברגע שסוגרים את הספר בסיום  קריאה, אפילו כשמדובר בספר שאני יודעת שעוד אחזור אל דפיו. וכך, עוד לפני שאני מגיעה אל הפרק האחרון בספר, אני כבר מתגעגעת שוב להולדן קולפילד. הוא בעצמו חתם את הספר במשפט- "אף פעם אל תספרו שום דבר לאף אחד. אם תספרו, תיכף תתחילו להתגעגע לכולם." נו, אולי הייתי צריכה להקשיב לו...אבל מה לעשות, אני בנאדם שאוהב להתגעגע.

ואגב, בגלל הולדן, אני לא סובלת שאנשים אומרים "כל טוב". אז אם אי פעם תגידו לי "כל טוב" ואני אתקע בכם מן מבט מוזר, תבינו מאיפה זה בא..

קטנות על החיים

כבר לא לוחשת לתינוקות...

באחד  הימים, בדרכי חזרה מהעבודה, עמדתי ברמזור אדום ודרך המראה הקידמית קלטתי ברכב שעמד מאחורי אמא שרוכנת לסל-קל במושב שלידה, שרה, מצחיקה, עושה פרצופים, שקועה לגמרי בדבר הקטן והחמוד (אני מניחה) שהציץ אליה משם,  וזה היה מחזה מקסים לראות מהצד, ובשניות הספורות האלה בהן התבוננתי בה הרגשתי שאני מכירה אותה ואפילו אוהבת אותה, כי הרי זו בדיוק אני לפני כמה שנים...אבל זה גם הציף בי געגוע ענק למשהו שאני כבר לא אעשה יותר עד שאהיה סבתא, כנראה, וזה היה לי עצוב לרגע.

בנסיבות אחרות (שלא ניכנס אליהן כרגע) אני חושבת שהייתי בוחרת ללדת לפחות עוד שני ילדים (ורק שלא תשמע אותי דודה שולה, שבכל שנה ביום ההולדת עדיין מאחלת לי תינוק נוסף כדי ש"השולחן לא יתנדנד"), אבל אני אאלץ להסתפק בשלושת החמודים שלי ואת כל האהבה העצומה והרעב שנשאר בי לתינוקות אני אעניק לילדים שלהם, ועד שזה יקרה- תמיד יש אחיינים וגם תינוקות של אחרים J

לחישות ותפילות

אתמול ביקרתי מישהי יקרה לי שנמצאת כרגע במקום בו הזמן כאילו עצר מלכת, מקום בו האנשים נמצאים במעין פסק זמן מהחיים, מהחוקים, מהמוסכמות החברתיות.

מקום עצוב.

אחת החברות שלה שם רצתה לשיר לי שיר, ואני, מבין שתי האופציות שהציעה לי, בחרתי ב"שיר למעלות". וברגע שהיא עצמה את עיניה ופתחה את פיה והתחילה לשיר, אני לא יכולתי לעצור את עצמי ועיניי נמלאו דמעות. השירה שלה כל כך ריגשה אותי! בחורה צעירה ויפה עם קול גדול מהחיים, קול שנושא אותך אל מקומות רחוקים, אל מקומות יותר טובים. ופתאום כאב לי נורא על כל מי ששם, במקום ההוא, ורציתי רק שיהיה להם טוב. אז חיבקתי חזק את זו שבאתי לבקר, וחיבקתי גם את מי שהנעימה את זמננו בשיר, וכדי לצאת מהדמעות של עצמי עברתי לשירי פורים.

הגעתי לביקור עם משלוח מנות וכל מיני אביזרים היתוליים, ויצאתי עם הרבה מחשבות על שברירותם של החיים.

מתנת יומולדת

כבר עברו כמה חודשים מאז שהצטרפה אליי השותפה החדשה לחיים (הלוא היא דלקת המיפרקים). ואני לומדת לחיות איתה בשלום תוך התמדה על טיפול נכון והצבת גבולות לעצמי. כשאנשים אומרים/שואלים "מתי את מספיקה?!" זה משמח אותי לדעת שבעיני אחרים אני עדיין נתפסת כטורבו של עשייה, למרות שמבחינתי הייתי רוצה להספיק הרבה יותר...אבל אני לומדת לכבד את הגוף שלי ולזהות מתי קשה לו וכואב לו, ולהאט את הקצב. כבר לא מתעלמת מהאיתותים שלו, אלא מפסיקה ונחה כשצריך. מסתכלת על הידיים שלי, אלה שכעסתי עליהן במשך זמן רב, ואני בוחרת להפסיק לכעוס, כי אלה הידיים עושות הרבה דברים יפים ומשמחות הרבה אנשים. אז לאחר תקופת "ברוגז" בה הרגשתי מאוכזבת ונבגדת ע"י הגוף שלי, אני משלימה איתו ואוהבת אותו כמו שהוא, וכמתנה לעצמי לגיל 40 אני מחליטה שהידיים שלי צריכות משהו חדש לעשות בזמן החופשי שאין, ונרשמת לשיעורי גיטרה...

ואפרופו 40- זה לא כואב.