משהו חדש מתחיל

בלי להרגיש עברה כבר כמעט שנה מאז ששרתי את השיר הזה באירוע 20 שנה לנובה (החברה בה אני עובדת). חיפשנו שיר שיתאים לאירוע, והמפיק המוסיקלי  שעבדנו איתו (דני מגד) זרק כמה הצעות, ומהרגע שהוא אמר את שם השיר, ידעתי שזה מתאים בול!  גם לאירוע, וגם לאיך שאני מרגישה. זה היה בדיוק כשהתחלתי את קורס הקונדיטוריה, מה שהיה בגדר הגשמת חלום מבחינתי, ומילות השיר-"דברים קורים תמיד בזמן נכון" הרגישו כאילו שהן תפורות עליי, וזה גרם לי לחייך מהלב בכל פעם ששרתי את השיר.

אבל האופטימיות והחיוביות של השיר לא התאימו למשהו החדש שהתחיל בגוף שלי. כאבים לא הגיוניים שתקפו בכל פעם במקום אחר. מתעוררת בלילה עם כאבי תופת ושום כדור שבעולם לא מצליח להעביר את הכאב ולאפשר לי לחזור לישון. כאבים נוראיים שלא מאפשרים לי לעשות פעולות בסיסיות כמו להתלבש, לפתוח בקבוק, להכין כריך, לנהוג. כשהבנות שלי באות בבוקר שאני אסרק אותן ואני שולחת אותן לאבא כי כואבות לי הידיים, זה עושה לי כאבים גם בלב, זה ממוטט. וזה בא והולך. מתחיל  בכתף, למחרת נודד למרפק, ביום הבא לכף היד, עובר ליד השנייה, ואז לרגל, וחוזר חלילה. פשוט סיוט מתמשך.

במשך כל התקופה הזו, למרות הכאבים, הלכתי כמעט כל שבוע לקורס קונדיטוריה, לפעמים בחשש שהעבודה הפיסית והרמת מגשים כבדים תגרור עימה השכמה עם כאבים. שיעורים רבים הפסדתי כי לא הייתי מסוגלת לנהוג ולפעמים גם כשהיה מגיע המועד לשיעור ההשלמה, הייתי מגיעה לכיתה עם סד לכתף או תחבושת אלסטית ליד. העיקר להגיע, להקשיב, לראות, גם אם לא תמיד להכין בעצמי , כי הידיים לא משתפות פעולה.

באחת הפעמים כשנסעתי לקורס, למרות שכל העברת הילוך עלתה לי בכאב רב, שמעתי ב- 88FM ראיון עם עידו תדמור שדיבר על כך שבמקצוע שלו אין יום שאתה קם בלי כאבים, אבל כשאתה עושה את מה שאתה אוהב, אתה גורר את עצמך מהמיטה ורוקד, למרות הכאב! קיבלתי ממנו השראה לקום ולהישאר אופטימית, וגם אם כואב- לא לוותר לעצמי ולהמשיך לאפות בכל רגע פנוי (שזו האהבה הגדולה שלי), גם אם זה אולי יעורר כאבים לאחר מכן. באותה הנסיעה קיבלתי חיזוק גם מ- blur ששרו “there’s no other way”, אבל עם כל האמונה בעצמי והרצון הטוב זה פשוט לא הספיק, וידעתי שאני חייבת להבין מה קורה עם הגוף שלי ולא לוותר לרופאים  עד שימצאו מה זה. אז בשנה האחרונה עשיתי כמעט כל בדיקה אפשרית- עשרות מבחנות דם נלקחו ממני (היה בוקר שישבתי והסתכלתי על לא פחות מ-12 מבחנות דם מתמלאות לאיטן בדם שלי), שלחו אותי לצילומי רנטגן, CT, אולטרסאונדים למיניהם, EMG ועוד כמה קללות. נשלחתי לבדיקת MRI דחופה עם חשד לתהליך תופס מקום (שזה המינוח הרפואי לגידול ממאיר [כן, החיה הזו שכולם פוחדים ממנה]). אני יכולה לומר שזה היה השבוע הארוך בחיי. 3 ימים בציפייה דרוכה לתור הדחוף שהצלחתי להשיג, ועוד 4 ימים בציפייה עוד יותר דרוכה לתוצאה שתגיע, ורצה הגורל - גם תרגיע. אני רוצה לציין שבשלב הזה הגיליון הרפואי שלי לא היה מבייש הרבה קשישים חביבים שמעבירים את זמנם מבדיקה לבדיקה.

ותוך כדי, החיים ממשיכים. העבודה, שאני מנסה לעשות כמיטב יכולתי למרות כל ההעדרויות והבדיקות, הילדים, עם כל הלוגיסטיקה שקשורה בהם, וכל השאר פשוט נכנס ל hold. לא קוראת, לא כותבת, לא יוצאת, לא מבלה. כואב. מצברוח ברצפה (דאון קטן). מכרה שפגשתי  באחד הימים  זרקה לי משהו בסגנון- איך את מספיקה לעשות כל מה שאת עושה? ואני לא רציתי להתבכיין ולהגיד שכבר לא מספיקה חצי ממה שאני רוצה כי הגוף שלי כל הזמן עייף ואני חייבת להפסיק להילחם בו, אז פשוט חייכתי...

אז כן, יש מן כעס על הגוף שכאילו מנסה למנוע ממני לעשות את כל מה שאני רוצה, והניסיון הזה להילחם בו ולמרות כל האיתותים שלו לא להקשיב, ולצאת המנצחת. עייף? ניתן לך רדבול. כואב? נאביס אותך בכדורים חזקים. אתה לא תחליט עליי...

את קורס הקונדיטוריה סיימתי בהצלחה, וכשקיבלתי את תעודת הקונדיטורית שלי לא יכולתי להתאפק ובכיתי מכל הלב, כי לא כל יום מגשימים חלום, על אף כל הקשיים שהיו בדרך.

[הנה אני בתמונה די מזעזעת עם אף אדום מבכי, אבל אני נוצרת ומעריכה את הרגע הזה כי הוא מסמל בשבילי את כל מה שעברתי כדי לקבל את התעודה הזו].

חודשיים אחרי סיום הקורס הגיעה תשובה של עוד אחת מעשרות בדיקות הדם שעשיתי, וסוף סוף קיבלתי את התשובה ל"מה לעזאזל קורה איתי". אז המחלה שקיבלתי קצת לפני חגיגות ה40 לחיי נקראת דלקת מפרקים שגרונית, ואני ממש לא אוהבת את האורחת החדשה והלא רצוייה הזו, אבל לפחות כבר לא צריכה לחפש מה יש לי..והאמת? זה עדיף מאשר התהליך תופס מקום ההוא...עכשיו רק צריכה להפסיק לשאול למה זה מגיע לי ולנסות למצוא טיפול שירגיע אותה ויתן לי להמשיך ליהנות מכל מה שאני אוהבת לעשות.

תדעו לכם שלקום בבוקר ולהצליח להזיז את כל האיברים בגוף בלי שזה יכאב בטירוף זו ברכה, וצריך להוקיר תודה ולצאת בחיוך מהמיטה. ואם כואב, אני משננת לעצמי מה שהמ"פ-ית שלי בקורס קצינות נהגה לומר: "קצת קשה אז נשברים?" ויוצאת מהמיטה כמו פנתרה (פנתרה צולעת, אבל עדיין פנתרה).

אז משהו חדש התחיל, וכמו שאומרים האנשים החיוביים- "הכל לטובה!". עוד לא הצלחתי להבין מה הטוב כאן, אבל כנראה זה סוג של תהליך.

ובינתיים- נעים לי להיזכר בתחושה שהיתה לי כששרתי את השיר:

https://www.youtube.com/watch?v=7OAg-RWKog0&feature=youtube_gdata_player

שתהיו לי בריאים!

חופש פיצוץ (או פשוט לימונים)

ארקדי דוכין, באלבום המופת "רדיו בלה בלה", מתקשר לרדיו כדי לא לומר דבר. "אין לי מה להגיד", הוא אומר לקריין. "ריק לי".
וגם לי ריק.
אבל ריק מוזר. כי דווקא יש לי כל כך הרבה מה להגיד בימים טרופים אלו של לחימה ("צוק איתן"), אבל נראה שכולם פשוט אומרים/צועקים כל הזמן, ויש עומס של רגשות שליליים באוויר, והכל ביחד יוצר אצלי תחושת ריקנות עמוקה. הרשתות החברתיות מלאות בהתלהמות ובהסתה. כמה הודעות! כמה מילים! כמה מידע שאף אחד לא ממש צריך! ואנשים כמו עדר- מעבירים הלאה, בכל הקבוצות, כי אמרו. חלק (מעטים מידי) קוראים להפיץ אור ואהבה, חלק מייעצים לראש הממשלה מה צריך לעשות (אלה שיודעים הכי טוב). כל כך הרבה תוקפנות כלפי כל מי שהעז לצייץ לא בטון הנכון, שהכל נהיה מעין מערבולת מפחידה. השפיות נעלמה... מבקשים ממני לקרוא פרקי תהילים. מבקשים ממני להחרים בתי עסק, אומנים או סתם אנשים פרטיים. מבקשים ממני לצחוק מאינספור תמונות ובדיחות לא מצחיקות על המצב. מה נהיה פה?? אז אני בעיקר משתבללת ושומרת את המילים שלי לעצמי, וגם את הרגשות האמתיים שלי לעצמי, כי בעבודה צריך להתרכז ולעשות את כל המשימות בלו"ז, כאילו אין מלחמה שם בחוץ, ובבית צריך להיות תמיד בשליטה ולשדר לילדים שהכל יהיה בסדר, מתישהו, בסוף. אז אני כותבת. כי כשאני כותבת, אני פשוט אני, בלי מסיכות.  

נו, אז איפה האזעקות תפסו אתכם? אנחנו כבר חווינו אזעקה בזמן נסיעה, ברי ואני. ת'אמת? לא נשכבנו בצד עם ידיים על הראש כמו שצריך (אולי בגלל הפתעה שזה קרה, אולי כי חשבתי על הבגדים הלבנים שאני לובשת, אולי ...)- מישהו באמת עושה את זה? פשוט עמדנו מחוץ לאוטו, אמא ובן, שטח פתוח מסביבנו, ומעלינו יירוט בשמיים. כיפאק-היי כיפת ברזל. וחווינו עוד אזעקה כשאנחנו מחוץ לבית, מאי, ילי ואני. פצחנו בספרינט שהשאיר אחריו ענן אבק עד לבניין הקרוב כאילו חיינו תלויים בכך (אה, הם באמת היו תלויים בכך), והספקנו להגיע בזמן לחדר מדרגות (לשמחתנו לא נעלו את דלת הכניסה לבניין), ולשמוע את הבום בדופק מואץ ממקום בטוח.

ה-ז-ו-י. ועוד הרבה סיטואציות הזויות מביאה איתה המלחמה הזו- אזעקות באמצע ישיבות, אזעקות באמצע הביס, אזעקות באמצע מקלחות קצרות (אמבטיות כבר לא בלקסיקון מתחילת המבצע...), אזעקות באמצע פיפי.......אז זהו, שלא ככה דמיינו לעצמנו את הקיץ שלנו...

ופתאום פרץ של געגעוע לאריק איינשטיין. כמה הייתי רוצה לשמוע ולראות אותו עכשיו שר בקומה זקופה "שיר ישן נושן, שיר של חיילים, החוזרים אחרי הקרב...". במדינה הקטנטונת שלנו תמיד מישהו שר את זה קודם.

וכבר בא לי להקיא מרוב לימונדה שאני נאלצת לשתות בכמויות. הייתי מעדיפה שיתנו לי אפרסקים, או דובדבנים,  אבל במקום זה אני תקועה חזק עם לימונים.
אז אין מחנה קיץ של הצופים? נבנה מחנה פרטי בסלון.

אז אין חשק לאפות כשהטלוויזיה דלוקה ומשדרת אינסוף שידורי חדשות, על עוד הרס ועוד יתומים ואלמנות? נאפה, לא בשביל לרומם את הנפש שלנו, אלא בשביל החיוך של כמה חיילים בשטח שיטעמו וירגישו בית, גם אם לכמה רגעים ספורים.

 

לימונים, לימונים, כל עוד אתם פה- אנחנו נמשיך לעשות מכם לימונדה, כי אין ברירה אחרת באופק הנראה לעין...

לילה טוב ונטול אזעקות. רות, סוף.

למעלה-למטה

לפעמים מפתיעה אותי המהירות והחדות בה אנחנו עוברים בין מצבים וחוויות שנמצאים בצדדים שונים ומנוגדים של הסקאלה. וזה קורה כל הזמן! רגע אחד אנחנו על גג העולם, מאושרים במלוא העוצמה, ורגע אחרי, ללא שום הכנה, אנחנו הכי למטה שיש, מקבלים תזכורת לכך שהכל שברירי ושאחרי כל עלייה יש גם ירידה.

לפני כחודש חגגנו למאי שלנו בת מצווה שהיתה בדיוק כמו שרצינו, לא פחות ולא יותר. מאי הסתובבה זורחת עם החברות הרבות שהגיעו לאירוע ונהנתה מכל תשומת הלב שמוענקת לה, ואני הסתכלתי עליה והייתי מאושרת בשבילה על החוויה הזו שהיא רצתה וקיבלה. לראות אותה מברכת את האורחים בנימוס ובבטחון בברכה מקסימה שהיא כתבה בעצמה, לראות אותה שרה כמו כוכבת, פשוט לראות את הפנים הקורנות שלה, כל אלו גרמו לי להרגיש האמא הגאה בעולם. מוקפת במשפחה ובחברים קרובים קרנתי בעצמי והרגשתי הכי למעלה שיש.

והגלגל מסתובב לו. שבוע וחצי אחרי האירוע, כשהמורה התקשרה ואמרה שמאי התעלפה ושאני אגיע מהר, בנסיעה הקצרה מהעבודה לבית הספר (שהרגישה לי כמו נצח!)  לא יכולתי להפסיק לחשוב על אלף ואחד תרחישים. להיכנס לחדר המורים ולמצוא שם את מאי שוכבת חיוורת כמו סיד ולנסות להישאר רגועה ולחבק אותה ולהבטיח שהכל בסדר- הכי למטה שיש. הדאגה והציפייה לכל הבדיקות שתצאנה תקינות והמחשבות הטורדניות על, חלילה, מה אם לא...אוף, שונאת ימים כאלו. אבל הם מזכירים כמה הכל שברירי ויכול להשתנות ברגע. כמו גם המעטפה עם הברכה הזו שקיבלנו באירוע, תזכורת לכך שהכל ממש לא מובן מאליו-

בהתחלה חשבנו שזה אולי קטע היתולי שמישהו עשה לנו, אבל אז שמענו מכמה חברים שהיה באירוע מישהו שלא כל כך התאים לנוף החברתי, אז הבנו שכנראה זכינו לעשות מעשה טוב אפילו מבלי שהתכוונו. לא יכולתי שלא לחשוב האם בשביל אותו אורח לא קרוא היתה זו הפעם הראשונה שנאלץ לעשות כזה מעשה. האם זה היה ה"למטה" שלו, או שיש עוד הרבה יותר למטה מכפי שאני יכולה לדמיין. אני רק מאחלת לעצמי ולכל האנשים שאני מכירה שאף פעם לא נגיע למצב שנצטרך להיכנס לאירוע של מישהו אחר רק כדי ליהנות מארוחה חמה.

אבנים. אבנים בכליות. שלי. מה קשור עכשיו?, אני שואלת, מאיפה הן צצו פתאום? לחץ? תזונה? משהו אחר? ועוד לא אחת, שלוש! מדאיג? מוריד למטה? Big time. אבל לזכות בכרטיס להופעה של אבנים אחרות ולפגוש אותן מאחורי הקלעים זה כבר מזל שאין לכל אחד כל יוםJ

 

וכך אני מוצאת את עצמי עומדת בשורה אחת עם מיק ג'אגר ומחייכת למצלמה בחיוך הכי גדול שיש (לא לפני שחתמתי על מסמך שאוסר עליי לפרסם את התמונה באינטרנט...עימכם הסליחה), יוצאת בהיי מטורף מהמפגש (אפילו שלא הזדמן לי לשאול את השאלות שהכנתי מבעוד מועד...) ומתראיינת לגיא פינס (חצי שעה ראיון וכמה שניות שידור...), ואז יוצאת בהיי עוד יותר מטורף מההופעה המחשמלת שהם נתנו. מסקנות עיקריות: אין, פשוט אין גיל לרוקנרול. וגם "סקס, סמים ורוקנרול"- זה עובד! יש הוכחות מוצקות... לא עניין אותי החום הלא אמתי או העובדה שמוכרים בקבוק מים קטן ב-13 ₪ או זה שאני לבד...אני עם חיוך מטורף, מהופנטת מאיך שג'אגר זז כמו ג'אגר (גם בגיל 71!), מרוצה מהעברית המצחיקה שלו, וטיפות הגשם שירדו יחד עם זיקוקי סיום המופע הרגישו ממש כמו פינאלה מבויימת, דרמטית במיוחד. למחרת אני מגלה שעשו לי פפארצי בהופעה והעלו לאינסטוש...איכשהו זה הגיע אליי דרך המעצבת שעיצבה לי את השימלהJ משעשע.

 

בהחלט רגעים של למעלה שנותנים אדרנלין מטורף.

וכך אנחנו ממשיכים את ימינו...קצת למעלה, קצת למטה, והרבה באמצע. צריך ללמוד להעריך אותו קצת יותר, את האמצע, את הסתם שגרה. בלי זיקוקים וניצוצות, אבל גם בלי סירנות ודאגות.

ומי שלא היה במופע ורוצה לקבל תקציר, וגם סתם מי שרוצה לראות את "שניות התהילה" שלי בגיא פינס...תעבירו לדקה ה 20:45:

http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1060643

 

 

מידברן 2014

זה הולך להיות גדול, אני משכנעת את עצמי. הולך להיות לנו המחנה הכי שווה על הפלאיה. אני הולכת להתנתק מהעולם הרגיל לחמישה ימים שלמים! ולחזור חדשה. יהיה מגניב!!!!!!!!!!!!!!!!  אבל רגע (נכנסים החששות לאחר רכישת הכרטיס), למה כזה ארוך? איך אני אשרוד חמישה ימים באוהל? עם מקלחת שדה? עם שירותים כימיים? עם עקרבים, נחשים, ושאר חבריהם שגרים במדבר? עם רעש בילתי פוסק? בחום? בקור? עם כל האבק? אני הרי לא נרדמת אם מחביאים לי אפונה מתחת למזרן.....
ובכן- כמו גדולה נשארתי עד הסוף, בתנאי שטח, ובתנאי היגיינה שביום-יום לגמרי אינם עומדים בקריטריונים שלי, ואפילו היה לי עצוב שנגמר כל כך מהר. זה פשוט עף...
מידברן 2014, הברנינג-מן הישראלי הראשון- היה מדההההההההים!!! (ולמי שלא ממש יודע מה זה ה burning man הזה שאני מדברת עליו, אני רק אציין בקצרה שזהו אירוע שמתרחש פעם בשנה בנוואדה בארה"ב ועקרונותיו העיקריים הם ביטוי עצמי רדיקלי, היעדר מסחריות, כלכלה מבוססת מתנות (גיפטינגס שמעניקים אחד לשני) ועצמאות מוחלטת (מה שלא תביא- לא יהיה). ביום האחרון של הפסטיבל נהוג לשרוף פסל עץ דמוי אדם, והרי לכם ההסבר לשם. אז לראשונה בישראל הקטנטונת, התקיים ברנינג-מן מקומי. כבר אמרתי שהיה מדהים? J). שבוע שלם שאני מסתובבת עם חיוך על הפרצוף, ורגע לפני שלא ישארו עדויות חיות בבית (הררי הכביסה סוף סוף נכבשים) אני יושבת וכותבת את הזיכרונות הטובים שלי מהפלאיה.  
מהרגע שהגעתי הייתי מוקסמת מההתרחשות ומזה שאני לוקחת חלק פעיל. בלילה הראשון, כשסוף סוף יצאתי מהמחנה לבדוק מה יש לעיר להציע, הייתי פשוט מאושרת מהמראות, מהאומנות, מהצבעוניות, מהצלילים. אני לא בטוחה אבל נראה לי שכך בדיוק היה מרגיש פעוט שלקחו אותו לג'ימבורי חדש... כל יציאה מהמחנה שלי אל מרחב הפלאיה הולידה חוויות חדשות. כל שיטוט הפך למסע. במחנה ice cream עשיתי אתנחתא עם ארטיק מתקתק וצונן, ברדיו מידברן נהניתי ממוסיקה משובחת ומראיון שנתתי (בחיי שלא זוכרת כבר על מה בדיוק קישקשתי..אבל היה כיףJ). חגגו לי "לא יומולדת" בUnBirthday camp - קפצתי מתוך עוגה גדולה, שרו לי שיר וקיבלתי קאפ-קייק (קצת יבשוש, אבל who cares!). במחנה Never Ending שרתי במסיבה צבעונית “don’t stop me now, I’m having such a good time!” ורציתי שהרגע הזה לא יחלוף אף פעם!!! בשבורית זכוכה מצאתי כמה ח'ברה מנגנים ושרים והצטרפתי לג'ימג'ום, למרות שלא ידעתי את כל המילים ולמרות שלא לקחתי שיעורי תופים. בפאזי מאנקי מצאתי קוף נחמד שחילק בננות לעוברים ושבים. ביער הבריאה מצאתי לי פינה שקטה להתבונן בה מלמעלה על העיר המופלאה, וגם להתבונן פנימה, לתוכי, בשקט, בשלווה. מקום נעים לשכב, להקשיב לרוח, להקשיב לשקט, להקשיב להמולה. לכל פינה שפניתי- התרחשות. אנשים מעניינים, מיצגים מרשימים, חיבוקים. הרבה חיבוקים. הפסלים שנבנו היו כל כך מרשימים, ורציתי להתבונן בהם ולהנות מיופיים כמה שיותר לפני ששורפים...
ותמיד אחרי כל השיטוטים, חזרתי לרבוץ במחנה המושקע שלנו. מרעיון מעניין וקצת שאפתני, דרך הרבה אקסלים ורשימות אינסופיות, עבודה קשה והכנות, הצלחנו ליצור את אחד המחנות החווייתיים בפלאיה (אפילו בוושינגטון פוסט כתבו עלינו-J   http://m.washingtonpost.com/entertainment/ap-photos-israel-desert-ablaze-with-burning-man/2014/06/09/bdf1c9a8-efa9-11e3-ba99-4469323d5076_story.html).
המחנה שנקרא After Life העניק  למבקרים בו את חווית  הכניסה להיכל של, לא אחר מ - אלוהים, ולנהל עימו שיחה מרתקת שתוביל אותם היישר לגן עדן או לגהנום. והאנשים! אוסף של אנשים מדהימים ויצירתיים מרקע שונה, גילאים שונים, שאיכשהו יצרו סימביוזה מושלמת, בנו ותיפעלו את הדבר הגדול הזה.
ובמחנה שלי הרגשתי בבית. בזמן כל כך קצר נוצרה תחושה של משפחה אחת גדולה, של מקום מכיל, מקום בטוח.  כשכאבה לי הרגל- שתי בנות נהדרות חבשו אותי וטיפלו בי באהבה. כשהיה לי קר- אחד הח'ברה הוריד את מעילו ושם על כתפיי. כשהייתי תשושה מידי, מישהו אחר שטף במקומי את כליי. ממש לפנק לפנק לפנק, אבל באמת, מכל הלב, ובלי שום ציפייה לתמורה. לפרק את המחנה ביום האחרון בלי להשאיר אף חשל"ש בשטח (=חומר שלא שייך) היה קצת עצוב, אבל מקסים כאחד. לזכור שהתחלנו וסיימנו אותו הדבר, וכשהכל ארעי ושכל דבר (גם טוב) בסוף נגמר. ולחשוב שרציתי לבוא בקרוואן......
אז הנה, עכשיו כשאתם יודעים- אם התחושות שניסיתי להעביר עשו לכם משהו, אל תרשו לעצמכם לפספס  את הפעם הבאה...
ותזכרו- אם רק מעזים ויוצאים- מגיעים למקומות נפלאים!

חמציצים, אומנות פרפורמנס וזכרונות מצלילים רחוקים

משפטים

לפעמים כשאני קולטת את עצמי שוב משתמשת במשפט כלשהו שכבר נהיה שגור בפי, אני תוהה אם בעוד מלא שנים, כשאני כבר לא אהיה בסביבה, הילדים שלי יזכרו בי בחיוך כשהם ישמעו מישהו אחר מתנסח כך במקרה...

אז על מה מדובר-  "אימון מוביל לשלמות" (יוצא לי מהפה כמעט על כל דבר שלא מצליחים או שמתלוננים שלא טובים בו- רכיבה על אופניים, גלגלון, שיעורים בחשבון ועוד המון...),

"החיפזון הוא מן השטן" (על כל ריצה שהסתיימה בגליץ' על המדרכה/רצפה או על כל ניסיון לעשות פעולה כלשהי בחופזה והתוצאה היא כאב פיזי מלווה בבכי/צרחות/קריאה לפלסטר, או לקרח, או לחיבוק, או אולי למוסר השכל מאמא...),

"לי כבר יש תעודת בגרות. ותואר. ועבודה" (על כל ניסיון לעזרה בשיעורים או בהכנה למבחן שלא עובד by the book והצד השני מתווכח איתי שלא ככה עושים חילוק ארוך או יחס משולש או whatever וסבלנותי פוקעת...),

ועוד כהנה וכהנה משפטים. תזכרו אותם, ילדים.

טבע

אנחנו לא משפחה מטיילת. כנראה אף פעם לא נהיה...אני מגיעה למסקנה ההגיונית הזו לאחר שמגיע בדואר מכתב מ"רשות הטבע והגנים" שהגיע הזמן לחדש את המנוי. מה, כבר עברה שנה??? אבל בכלל לא ניצלנו את המנוי...אני עוד זוכרת איך כששילמנו על המנוי הסברתי לילדים שכדי שזה ישתלם לנו אנחנו צריכים ללכת לפחות לעוד 3 שמורות טבע, חוץ מזו שבה עשינו את המנוי...אז הנה, חלפה שנה (עם אפס שמורות טבע ברזומה...), והמסקנה היחידה המתבקשת מכל הסיפור הזה היא שהשנה כבר לא נחדש את המנוי...

אבל ביציאה קצרצרה לטבע קרוב (כזה שלא צריך לקום בשש בבוקר ולהעמיס חצי בית בשבילו) אנו נתקלים בעץ דומים גבוה ומלא פרי, ואני נזכרת איך כשלמדתי בבי"ס יסודי היה לנו עץ דומים בדרך לבית הספר, ובכל סיום לימודים, בדרך הביתה, היינו מטפסים עליו, קוטפים דומים טעימים, אוכלים  ונהנים. לפחות עד שהאיש הנרגן, שהעץ היה בגינה שלו, היה צועק עלינו והיינו בורחים מפוחדים (ולמחרת, זיכרון קצרצר-  חוזרים).

אז מאד רציתי שגם הילדים שלי יטעמו דומים מהם, וביקשתי מיובל שישים את ילי על הכתפיים, והוא קיטר שהיא כבר כבדה אבל אחרי שני פרצופים נוקבים וכמה מילמולים, הוא העמיס אותה והיא ניסתה לקטוף דומים, אבל הם היו על ענפים יותר מידי גבוהים. נו, לפחות ניסינו. על חמציצים, שאנחנו היינו זוללים בילדותינו, לא נראה לי שהם שמעו בחיים. אבל הם לא הולכים לשמוע על זה ממני, זה לא כזה היגייני...איזה שטויות עושים בתור ילדים...

צלילים

בדרך חזרה משופינג עם מאי (היא לא מפסיקה לגדול...זה עסק לא זול...) מוסיקה טובה ברדיו, וכל שיר שמתנגן אני אומרת לה בת כמה הייתי כשהוא יצא, וזה מדהים איך כל שיר מתקשר, אצלי בכל אופן, עם חוויות שעברתי בחיים. וכשמגיע השיר "אנקת גבהים" עם הקול המדהים של קיית בוש אני קצת משתנקת. יש אנשים שנזכור אותם לנצח כי הם אלו שחשפו בפנינו אומן מסוים, ספר גדול, אימרה חזקה. אז האחות של החבר הראשון שלי, היא לנצח תיזכר כמי שחשפה אותי לקיית בוש הנפלאה, וזה כמובן הוביל להמון מחשבות על ימי התום, ואהבות ראשונות, וחוויות רבות שקשורות אצלי לקיית בוש ולאומנים רבים אחרים, ועל זה שגם מאי בונה לעצמה לאט לאט את פסקול ההתבגרות שלה, ואני מקווה שהיא תיזכר בו אח"כ בעיקר בחיוך, אבל על מי אני עובדת, זו לא הולכת להיות תקופה פשוטה.

מיצג

בפעילות שחוויתי עם מאי בבית הספר הפעיל אותנו אמן פרפורמנס (דניאל יהב) אשר חשף בפנינו צוהר לעבודותיה של האמנית היוגוסלבית מרינה אברמוביץ'. עבודה של מרינה בשם "האומנית נוכחת" הוצגה במוזיאון לאומנות מודרנית בניו-יורק. בהיותה מרכז המיצג, מרינה ישבה 10 שעות כל יום במשך 3 חודשים מול אנשים שבאו לתערוכה והסתכלה להם בעיניים- סך הכל 600 שעות.  אנשים חיכו זמן רב בתור כדי לשבת מולה, להסתכל לה בעיניים, ולזכות שהיא תסתכל להם בעיניים בחזרה. התגובות היו חזקות מאד (אפשר לראות בקישור הבא: http://www.youtube.com/watch?v=EaJhRPlu4Es).

אם זה נשמע לכם פשוט, אתם מוזמנים לעשות את זה למשך דקה אחת בלבד. זה מה שאנחנו עשינו כחלק מהתרגיל, וזה נע בין פרצי צחוק מתגלגלים, להתבוננות, לדמעות, לצחוק,  וזה בעיקר הרגיש ארווווווווווך.

דקה!

העיניים הן המראה לנשמה. לראות מישהו באמת זה לאהוב אותו. ואולי לשבת מול מישהו זר ולהסתכל לתוך עיניו זו חוויה פשוטה יותר שמעוררת פחות רגשות,  אבל כשהתבוננתי במאי שלי ראיתי את התינוקת שהיתה ואת הנערה שהיא עכשיו ואת כל מה שהיא הולכת לעבור עד שתתעצב דמותה בעולם הזה, והתרגיל הזה, של פשוט לשבת ולהסתכל אחת לשנייה בעיניים, לא במבטים חטופים של הרמת הראש ממסך הלפטופ או ממסך הסמארטפון או כל דבר אחר, אלא מאה אחוז  התבוננות, התרגיל הזה ריגש אותי מאד ואני מקווה שגם היא התרגשה וראתה באמת את אמא שלה.   

אל תשכחו להסתכל. ויותר חשוב- לראות.

פוסט יומולדת

דיפדוף בעיתון סוף השבוע מגלה כי שתי ענקיות, קצת שונות זו מזו, חוגגות יומולדת בימים אלו- פייסבוק חוגגת 10 שנים,  ושילב חוגגת כבר 40. לא, אין ממש מקום להשוואה או מכנה משותף כלשהו המחבר בין השתיים, למעט העובדה שבשורת יום-ההולדת של שתיהן הופיעה באותו גיליון עיתון. אבל מה שבטוח, הילדים שנהנו מהמוצרים של שילב כשזו עוד היתה בחיתוליה, לא היו צריכים לשקר לגבי גילם כדי לפתוח חשבון פייסבוק כמו הילדים של היום...

Anyway, בשבוע הבא אני אציין יומולדת 39 ומעבר לזה שאני חוגגת את הגעתי לעולם, תינוקת רזה וקירחת עם עיניים כחולות גדולות וסקרניות, והפכתי את הוריי להורים בראשונה, ואת כל הסבים והסבתות שלי לסבים וסבתות לראשונה, אני גם חוגגת את ימי ההולדת הבאים-

יומולדת שנה לפוני שלי. בתור בנאדם שמאד מקובע על הרבה דברים, בין היתר השיער, עשיתי בצעד חסר תקדים (מבחינתי)  פוני לכבוד יומולדת 38. האמת היא  שאני בדיוק במחשבות על "יחסינו לאן" אבל אל תספרו לו עדיין, אני לא סגורה על עצמי...

3 שנים לבלוג! 3 שנים של כתיבה ושיתוף במחשבות, התחושות והדעות שלי, שאני מקווה שנגעו בעוד איזו נשמה או שתיים חוץ משלי, שנתנו לפעמים חומר למחשבה או גרמו לאיזה הנהון של הבנה והזדהות. כמובן, הייתי שמחה אם היה לי פנאי לכתוב יותר, אבל כשיש מעט מאד פנאי והרבה אהבות, מסתפקים בקצת מכל דבר...

25 שנות אפייה!!!  אפילו לי זה נשמע המון...הכל התחיל אי שם בכיתה ח' בשיעורי כלכלת בית, בהם למדו בנות הכיתה לבשל ולאפות, בעוד הבנים לומדים נגרות. אני זוכרת שזה מאד קומם אותי שלא נותנים לנו זכות בחירה לאיזה שיעור ללכת, אבל אז, כאמור, עדיין לא היה פייסבוק, ומחאה חברתית בלי פייסבוק כנראה היתה כבדה עליי בגיל 14. מה גם שבכל מקרה בחיים לא הייתי בוחרת ללכת לשיעורי נגרות...אז שם, בכיתת כלכלת בית, נהניתי לראשונה מחדוות האפייה, ולא פחות חשוב מזה- מההנאה שאחרים מפיקים מהתוצרים שלי (על תקן הטועמים שימשו הבנים שחזרו מורעבים משעורי נגרות..). יש לי הרבה זכרונות מהמטבח בבית הוריי בתור נערה צעירה אופה למשפחה שלי עוגות, עוגיות, לזניות, פשטידות, כשאחותי הקטנה יושבת לידי על השיש, מסתכלת, טועמת, "עוזרת". אפילו כשהייתי בטירונות ובקורס קצינות והייתי מגיעה הביתה רק בימי שישי בצהריים אחת לשבועיים, אחת ההנאות הגדולות שלי היתה להפשיל את שרוולי המדים ולאפות איזה משהו נחמד לשבת. ועד היום, בכל רגע פנוי שיש לי או בכל פעם שאני צריכה קצת שקט עם עצמי- אני שמה על עצמי סינר ואופה משהו. למצוא מי שיאכל את תוצרי התרפיה שלי זה לא קשה..

אז אחרי 25 שנים של לימוד עצמי מכל המדיות שאני מכירה, החלטתי שבא לי להעמיק וללמוד קונדיטוריה באופן מקצועי, ואני כל כך נפעמת מכמה אני לומדת למרות כל מה שאני כבר יודעת.

החיים הם בית ספר אחד גדול וכל שנה אנחנו קצת יותר חכמים משהיינו (זה לגמרי שכנוע עצמי זול שאמור למנוע ממני להתבאס מזה שעברה עוד שנה...)

אז הופ-הופ טראללה, כמעט גדלתי בשנה, מעניין מה יהיה בשנה הבאהJ