יש רגעים מסוימים שנצרבים בזיכרון. כמו תמונה מתוך סרט. עם הסאונד הנכון ברקע, התפאורה, הניצבים, הריחות. סצינה שלמה שמורצת אצלנו בראש כל פעם מחדש כשאנחנו נזכרים.
כמו היום המאושר ההוא שבו ראיתי את הדופק של מאי מפעם בתוכי- הנסיעה לרופא, השיר של U2 שהתנגן ברדיו, ענני הנוצה היפים ששטו בשמיים, הנקודה הקטנה הזו על הצג שחיכיתי לה כל כך - הכל חי בי מחדש כשאני נזכרת.
אושר.
או היום שבו היא התחילה לרוץ פתאום, בגיל 11 חודשים, אפרוחית בלונדינית תכולת עיניים, מסתובבת בבית כשרק חיתול לגופה, 40 מעלות חום אחרי אמבטיה צוננת, ולמרות החום היא שמחה ועליזה, אורחים לשולחן חג השבועות בדרך, ריח המאפים ממלא את הבית, מאה שירים ראשונים ברקע, והיא עושה שישה צעדים, מסתכלת עלינו, מחייכת, מנפנפת בידיים, ונוחתת על הטוסיק. ואז ממשיכה, ומאז לא נחה לרגע.
אושר.
ויש גם את הרגעים שהמוח שלנו מוחק מהזיכרון, כאילו לא קרו מעולם, וכשאנחנו משחזרים אותם אנחנו מבינים שהמוח שלנו נהג בחכמה כש"החביא" את התמונות האלו אי שם במעמקי הזיכרון.
קלמנטינות.
אף פעם לא סבלתי את הריח שלהן.
משום מה, תמיד כשמקלפים קלמנטינה לידי, גל חום מוזר שוטף את גופי, ואחריו באה בחילה עזה.
פשוט כך.
במהלך קורס "פסיכולוגיה תעשייתית" שלמדתי, כל הנושא של התניות קלאסיות עורר אצלי דחף לנסות להבין למה אני נרתעת מקלמנטינות ומפירות הדר, לא רק כשאוכלים לידי, אלא אפילו מעצם המחשבה עליהם. איזו התניה אני עברתי. שיטוט וחיפוש בזיכרון (שלי ושל אמא שלי) גרמו לי להציף איזושהי תמונה עמומה של איש זר עם ידיים מאד גדולות וחמות שמשוטטות לי בין הרגליים ומחפשות קלמנטינה.
אני ילדה קטנה. בת ארבע או חמש. הלכתי עם כל החברים מהשכונה לשכונה אחרת, לשחק עם חברים מהגן. פעם זה היה מקובל, להיות כל היום בחוץ, לשחק עם ילדי השכונה, לעלות הביתה רק לארוחת הערב או רק כשאמא קוראת מהחלון.
בזה אחר זה החברים הלכו מסיבה זו או אחרת, ופתאום מצאתי את עצמי לבד, בשכונה רחוקה מביתי, כשכבר חושך מסביב. אז התחלתי לרוץ הביתה, קצת מפוחדת. ובאחד מהמבנים המיועדים לפחי הזבל הגדולים, בין בנייני המגורים, שם הוא חיכה, וקרא לי לעזור לו. הוא אמר שהוא מחפש קלמנטינות. אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך, ולמה לעזאזל הוא חיפש את הקלמנטינות שלו על הגוף שלי, אבל הייתי ילדה נבונה (כך כולם אמרו) ואיכשהו הצלחתי לשכנע אותו שבבית שלי יש המון קלמנטינות ושאני הולכת לרגע ושתיכף אחזור עם קלמנטינות.
ושוב רצתי הביתה, הרבה יותר מפוחדת.
אני, כמובן, לא זוכרת את כל זה, וגם לא את מה שקרה אח"כ- את זה שאבא שלי רץ לשם ופוצץ אותו במכות, את החקירה שעברתי עם פסיכולוגית ילדים במשטרה, את הבדיקה הרפואית שעברתי. כלום.
במשך כעשרים שנים המוח שלי מחק את הזיכרון הזה. ואני חייבת להודות שיש לו סיבה ממש טובה (נפלאות מנגנון ההדחקה).
ועכשיו (בינגו) אני יודעת שזה קרה, ויודעת טוב מאד למה ריח קלמנטינות עושה לי רע, ויודעת גם שמאי שלי הגיעה לגיל שהיא מתחילה להסתובב לבדה מידי פעם, ושפדופילים תמיד יכולים לחכות בפינה. יודעת, ולא יודעת מה לעשות עם זה.
נכון, היא עם סלולרי, מה שלי לא היה בתור ילדה, והיא מתחילה להסתובב לבד בגיל הרבה יותר מבוגר (כמעט 10) והיא נבונה וחריפה והכל, ועדיין- הגוף שלי בחרדה בכל פעם שהיא הולכת לאנשהו, ואני נרגעת רק אחרי שהיא חוזרת והכל בסדר.
לא רוצה להכניס בה את הפחדים שלי, לא רוצה להרוס לה את התמימות, אבל גם חייבת שהיא תדע על כל הסכנות שקיימות. על כל האנשים הרעים שיכולים להיות שם בחוץ.
מן מצב עדין של רצון לאפשר חופש מצד אחד ולעטוף בצמר גפן מצד שני.
אני לא תמיד אוכל לשמור עליה מפני כל תחלואי העולם, ברור לי. אבל דבר אחד אני יודעת בוודאות- כמו לביאה טורפת (עד כדי מטורפת) אני אלחם במי שרק יעז להתקרב ולפגוע בגורים שלי. אבל רק שלא יבקשו ממני לקלף להם קלמנטינה. בזה אני לא בטוחה שאוכל לעמוד.
