מוטרדת

אתם יודעים מה היתרון בלצאת למועדונים של גייז? (כשאת בחורה, כן?) - אפשר ממש להנות מהמסיבה בלי שכל מיני גברברים מסוקסים יסמנו אותך כמטרה לציד הלילי שלהם. את יכולה להיות הכי סקסית שאפשר, ועדיין, הם יעדיפו להסתכל על זה שאיתך...

יום שישי. יש מסיבה טובה באומן 17. אנחנו מתייצבים. בכניסה אני מחליפה כמה מילים עם היחצן הגיי שעומד מולי, מתעניינת בנימוס אם זה הפרצוף שלו שמודפס לו על הגופייה (עם הרבה נצנצים ופייטים בכחול ואדום). הוא עונה בהתלהבות שכן, ומוסיף מפילוסופיית העולם שלו- קודם תאהבי את עצמך, מותק, ואז כל שאר העולם יוכל לאהוב אותך. תודה מאמי, אני חושבת לעצמי, אני מאד אוהבת את עצמי, אבל אולי לא מספיק כדי ללבוש חולצה כזו.

מתחילים את הערב. מוסיקה טובה, חברים, כמות בנות שאפשר לספור על שתי ידיים, והמון המון  הפי גייז. איזה טיפוס דביק מתחיל לרקוד לידי ואני משנה מיקום ומבהירה לו שיזיז את עצמו ממני. אנחנו ממשיכים לרקוד והמועדון מתמלא עד שכבר אי אפשר לראות את הריצפה. בשלב מסויים אני מפלסת את דרכי לשירותים. ופתאום הוא צץ מאחוריי, אותו מוזר ממקודם, ושם עליי ידיים. אני מעיפה אותו ממני (ושוברת ציפורן תוך כדי) וצועקת עליו שיפסיק להטריד אותי. אני נכנסת לתא שירותים (עם דופק בשחקים) והוא פשוט נכנס אחריי וסוגר את הדלת! אני צועקת עליו ומעיפה אותו החוצה והוא פשוט ממשיך לעמוד שם ליד הדלת, עד שאני אומרת לכמה ח'ברה שהיו שם שהוא מטריד אותי והם כבר מטפלים בו. אוף. כל הגוף רועד לי. אני שוטפת פנים, מסדירה נשימה וחוזרת למסיבה ואני די נסערת. אני מספרת ליובל מה היה וממש לא עשיתי מזה עניין גדול, אבל אני לא כל כך רגועה וכבר לא מצליחה להנות מהמסיבה. כל נגיעה קטנה שאני מרגישה מאחוריי מכניסה אותי ללחץ ואני מסתובבת לבדוק אם זה סתם בגלל הצפיפות או ששוב המשוגע ההוא חזר. ואז הוא באמת חזר ושוב שלח ידיים מאחורה! מה נסגר עם הייצור הזה?! יובל דאג להעיף אותו משם, אבל כל הסיטואציה הזו פשוט הרסה לי את הערב. הטרידה אותי המחשבה על הקלות הבילתי נתפסת הזו שבה הייתי יכולה להיאנס בשירותים ואף אחד לא היה שומע. יש לי בחילה ואני רוצה הביתה.

אני חוזרת הביתה עם ציפורן ורודה שבורה, שמזכירה לי שלא הכל ורוד מסביבנו. יש הרבה יותר מידי דברים שלא.

בשבת אני מרגישה מותשת, למרות שישנתי יותר מבדרך כלל לאחר בילוי. כל הסיפור הזה מעסיק אותי. אני כל הזמן חושבת מה אם זה היה נגמר אחרת. מה אם הוא לא היה יוצא מהתא בשירותים, מה אם הדחיפה שלי רק היתה גורמת לו לדחוף אותי יותר חזק ולהשתיק אותי, ואלפי סרטים רעים רצים לי בראש.

אני מנסה בכל הכוח להתמקד במה שלא קרה.

הכל בסדר.

המסקנות והלקחים שלי- לא הולכת יותר לבד לשירותים באף מועדון, אפילו לא של גייז.

לילה טוב.

רק פעם בשנה

בעוד שבוע התינוקת שלי תהיה בת ארבע. לכל הדיעות כבר לא תינוקת. זהו, אין יותר ריח תינוקות בבית...אבל על זה בפוסט אחר...

אצלנו בבית כל יומולדת זו הפקה. אני מודה שזה בעיקר בגללי. אוקיי, רק בגללי. יובל בכיף היה מוותר על כל הט-ר-רם ומסתפק בבלונים, עוגה עם נרות ומתנת יומולדת (אני מאמינה שגם על הבלונים הוא היה מוותר. זו אני שתמיד מכריחה אותו לנפח כי זה צבעוני ושמח...). בדרך כלל אני מתחילה לתכנן את האירוע שלושה שבועות לפני המועד. כחלק מהטקס, אני יושבת עם כל ספרי המתכונים שלי ומתכננת מה להכין, את מי להזמין, איזו הפעלה כייפית לעשות לילדים, מה לקנות וכו' וכו'. ואני לא מתייחסת אל זה בתור עול, להיפך- אני נורא נהנית מזה! אבל לקראת יום ההולדת של ילי אני מתמודדת עם חוסר חשק בילתי מוסבר. אני מייחסת את זה לעובדה שהיא ילדה שלישית ושאולי כבר נגמר לי הכוח להפקות,מה שנשמע כהסבר די הגיוני. ואז, כמובן, מתחילים לעלות רגשות האשם, כי אני אמא, ויש מן חוק כזה שאסור שיגמר לאמא הכוח...יובל מנסה לשכנע אותי שמספיק יומולדת בגן ולא צריך לעשות הפקה בבית, אבל אני מחליטה שאם לאחים שלה היתה הפקה לרגל יומולדת ארבע, אין שום סיבה שבעולם שלה יחגגו יומולדת רק בגן.

ובלי קשר לרגשות האשם ולהחלטה שלי "לשמוח בכוח", פתאום זה נופל, ההבנה מה הסיבה האמתית לחוסר החשק לחגיגות בתאריך הזה. וזה קשור למשהו נוסף שקרה לפני ארבע שנים.

שלושה ימים לאחר שילדתי את ילי, בעודי בבית החולים, נתבשרתי על מותה של סבתי. סבתא לונה. הסבתא שגידלה אותי. הסבתא שנקראתי על שמה. הסבתא שהייתי מחוברת אליה כל כך באהבה גדולה של נכדה ראשונה. סבתיקא שלי.

בעוד העוברית שלי מחוברת לכל מיני צינורות בתוך אינקובטור, נאבקת על חייה, קיבלתי את הידיעה המרה שסבתא שלי כבר לא. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב כאב. למה, לעזאזל, אמרו לי כזה דבר בטלפון?! הצוות הרפואי בפגיה כינה אותי "האמא הבוכיה", כי פשוט ישבתי ליד האינקובטור והסתכלתי על התינוקת שלי שאני לא יכולה לאחוז ולא יכולה להניק, ולא הפסקתי לבכות. כל היום וכל הלילה. ופתאום, בלי שום הכנה מוקדמת, נוספה לי עוד סיבה לבכות. אבל אני חייבת לשים את זה בצד בינתיים, כאילו שזה בכלל לא קרה, ולהיות חזקה בשביל היצורית הקטנה וחסרת האונים שעוד לא מבינה שאני תמיד אהיה שם בשבילה.

חוסר הפרידה מסבתא וסגירת המעגל מאד קשים בשבילי. גם לאחר ארבע שנים. בהלוויה לא יכולתי להשתתף, אבל לאחר שבוע בפגיה, כשסוף סוף שחררו אותנו הביתה, נחתנו עם הסל-קל ובו המלאכית הקטנה היישר בבית האבלים. עצב כל כך גדול מהול בשימחה.

אז ילי, יפה שלי, יום ההולדת שלך תמיד יסמל בשבילי גם את הפרידה מסבתיקא, הסבתא-רבא שלך שלא זכית להכיר (וחבל כל כך). אבל גם השנה אני אשים את העצב שלי בצד ואתרכז לחלוטין בחגיגה שלך. מבטיחה להמשיך לחגוג כמיטב המסורת עם כל ההפקה הנדרשת, עד שאת בעצמך תגידי לי - אמא, נו די עם כל הבלגאן, זה רק יומולדת...- ואז אולי נעבור לפורמט הקליל של אבא- עוגה ומתנה.