11.12.11

זמן אבוד

12.12.95 - יום ההולדת השני שלי.
קצינה בצבא, חודשיים לפני שחרור, עם הרבה מחשבות על האזרחות- כל החיים לפניי ואני הולכת לעשות את זה בדרך שלי- כיף וחופש, אבל מחושב, לא בילתי מוגבל. פסק זמן, אבל לא לפני שאני יודעת בדיוק לאיזו אוניברסיטה אני חוזרת ומתי.
אני חוזרת מהבסיס, מתקלחת ויוצאת לכיוון פלמחים לקורס פסיכומטרי. "אולי תוותרי היום?" היא שואלת על גבול המתחננת, "יש לי הרגשה ממש לא טובה. את גם נראית עייפה". אמא שלי וההרגשות שלה שוב. אני תמיד עייפה. "הכל בסדר, אמא". ואני יוצאת לדרך.
ואני לא זוכרת. לא זוכרת כלום.
זוכרת בוודאות  שפניתי שמאלה לכיוון היציאה מיבנה לבסיס פלמחים, אבל כל השאר נעלם לי. לא יודעת מה קרה ולמה קרה, רק יודעת שזה תפס גם אותי.
הבזק ראשון - אני מרימה את הראש הכבד כל כך שלי ורואה שמשה מנופצת. לאאאאאאאאאאאאאאאא! בשנייה אחת כל כך הרבה מחשבות. למה. למה עכשיו. למה לי. למה עכשיו?!.
וכלום. חזרה לריק. זמן אבוד.
הבזק שני- אני על הכביש מחוץ לרכב, שוכבת על אלונקה, קרררררררררררררררר לי, כל כך קררררררררררררר שבא למות.
רגע, זה לא הזמן למות.
ושוב צוללת. לא יודעת לאן. חור שחור. זמן אבוד.
הבזקים הבאים- הוא מדבר אליי באמבולנס. "קוראים לך ליבנת, נכון? את מזהה אותי? אני למדתי שנה מתחתייך בתיכון. מזהה? תהיי איתי, ליבנת, לא, אל תישני, את חייבת להישאר ערה, את זוכרת איזה קטעים היה ב...? ואיזה צחוקים היה ב...? ואיך קראו לחבר שלך, זה עם הלהקה, נכון? מה כואב לך? את צריכה להקיא? אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, תיכף מגיעים. תישארי איתי.והוא מחזיק לי את היד ומדבר. ואני צוללת וחוזרת, ורועדת, ושוב צוללת, והאורות, והסירנה של האמבולנס, והוא, שאני לא זוכרת אפילו איך קוראים לו, שלא מפסיק לדבר לרגע, תן לי לישון...
אבל הוא לא נתן לי לישון. תודה! כבר הייתי שם וחזרתי כי קראת לי בשמי ולא יכולתי להתעלם.
הפרטים היבשים: התנגשות חזיתית ברכב שנהג במסלול הנגדי. סימני החלקה על כביש רטוב. נהיגה במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך.
א-ש-מ-ה.
אבל מה אני עושה עם כל הזמן האבוד? איפה אני אמצא את התשובות למה לעזאזל קרה שם?
כמה חודשים אחרי, אני אוזרת אומץ ונוסעת למקום התאונה. שום דבר שם לא מרמז לי על כלום. כאן סטיתי, לכאן הגעתי, משם הגיע האמבולנס לחלץ אותי, אבל אלה רק עובדות שסיפרו לי, לא פרטים מהזיכרון שלי. איפה הזיכרון שלי?...
לנהוג חזרתי הכי מהר שיכולתי. ידעתי שאם אני אדחה את זה הפחד רק יתגבר. אבל בכל נהיגה שהיתה לי, אפילו נסיעה קצרה בתוך העיר, הדופק שלי היה מגיע לקצבים לא הגיוניים, ומן הפסקת נשימה ארוכה ליוותה אותי עד לחנייה ביעד. ממש התקפי חרדה יומיומיים שהתעלמתי מהם בכוח. זה נעשה קשה יותר כשנהייתי אמא ובכל נסיעה הייתי צריכה לנהוג, לתת מוצץ, להצחיק, לשיר, וכל זה תוך כדי התמודדות עם הפחד הכי גדול שלי שתיכף אני מתה. כל פעם מחדש. שנים!!!
עד שלפני שנתיים נקרתה בדרכי  ורד, שהציעה לי להשתחרר מהטראומה שלי, ולעזאזל, איך לא פגשתי אותה קודם?
בתהליך מדהים של מדיטציה עמוקה בהנחייתה, חזרתי אל רגע התאונה וחוויתי ה-כ-ל מחדש. נשמע מזוכיסטי, נכון? זה באמת היה. הכל היה כל כך אמתי! הכאב, הזעזוע, הבחילה, הקור, והזמן האבוד שלי שהתברר כביקור במקום אחר, שליו, רגוע, קורן אור, חם ונעים, בו הרימו אותי אלפי ידיים על מצע פרחים בכל מיני צבעים פסטלים. עד שקראו לי. אז חזרתי. ושוב נמשכתי אל האור ואל הרוגע ואל השקט, ושוב חזרתי לגוף שלי. עד שנשארתי בו והאור כבה בשבילי.
כמו במן קסם ביליתי מוסבר, עצם שחזור הטראומה שחרר אותי מהפחדים שליוו אותי, ואני נוהגת עכשיו בלי משקולת דמיונית שמונחת לי על החזה.
 קיבלתי את החופש שלי בחזרה.
עדיין יש לי חורים בזמן מלפני רגע התאונה, אבל אני משלימה עם זה שכנראה אף פעם לא אדע מה קרה לי ואיך או למה הכל התחיל. או שמתישהו יהיה לי אומץ לשחזור נוסף...
ובינתיים, יום הולדת שני שמח לי!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

וזה המקום ל-2 סנט שלכם...