האמת? אני לא ממש יודעת איך להתחיל לתאר את החוויה הזו
של המידברן...אני קצת חוששת שלא משנה איך ומה אכתוב, אני לא ממש אצליח להעביר את
התחושה...אבל אני אנסה.
הרבה אנשים שואלים אותי "מה זה המידברן הזה שלך?"
. אז המידברן הזה "שלי" זה הרבה
דברים! זה החופש להיות כל מה שעולה על
דעתי, זה ביטוי עצמי רדיקלי, זו הסתמכות עצמית, זו השתתפות, זו נתינה, זה
א-מסחריות, ועוד כמה עקרונות שהלכו
והשתרשו מאז טקס שריפת איש העץ הראשון (ברנינגמן, נבאדה, אי שם לפני שנים רבות).
החוויה שלי הפעם מתחילה כבר בדרך עם שלושה חברים משוגעים (in a good way)
שבאים לאסוף אותי מהבית ונקרעים מצחוק למראה המזוודה שלי. לאחר הינדוס ממושך,
הצלחנו לדחוס את עצמנו ואת כל הציוד לרכב הקטן (כולל תיקים על הרגליים) ונסענו לנו
למידבר. מישהו שם במשטרה לא הפסיק "לעשות שרירים" עד הרגע האחרון, וכך ,
בלי להרגיש, בילינו שעות ארוכות בהמתנה לכניסה. אבל, כדרכי הברנרים, אפילו התור
הפך לחוויה שונה כשאנשים הקימו לכל אורך
הדרך סככות וציליות תחתן ישבו וניגנו,
נשנשו, שרו, השפריצו מים והתחילו מסיבות מאולתרות.
ולאחר 6 שעות
ארוכות נכנסנו הביתה סוף סוף...והגענו אל המחנה המושקע שלנו, שם חיבקנו את צוות
ההקמה שעבד קשה מאד בשביל כולם (גם בעלי בין העמלים קשה). המוטו שלי לאירוע הזה הוא
לא להציץ בתוכנייה שחולקה לנו בכניסה, אלא
פשוט לזרום, כי מה שצריך להגיע אליי יגיע
אליי, ומה שאני צריכה לראות/לקבל/לחוות- הפלאיה תזמן עבורי. אני יודעת שזה אולי
נשמע קצת רוחניקי, אבל זה עבד מצוין! וכך, בתור לשירותים אני פוגשת מישהי ממחנה un birthday שמספרת לי שתיכף מתחילה אצלם בסלון הרצאה על אליס בארץ הפלאות
ומתמטיקה. וזה כמובן meant to be J, אני מאד אוהבת את אליס ואת ההקשרים
המתמטיים ששזר המחבר לכל אורך הסיפור, וכך
מצאתי את עצמי מאזינה בריתוק להרצאה מעניינת ולומדת דברים שלא הכרתי ואף נשארת בסוף לשאלות נוספות...
במיצג הממוקם בגובה רב (נדמה לי ששמו "לא
ברעש") אני יושבת סביב שולחן גבוה מאד (כמה מטרים מהקרקע) וחבורה עליזה ממחנה סטרייט פרנדלי מצטרפת אליי. אני מציינת
בפניהם שאני מתרגשת כי אף פעם לא היה לי אף חבר גיי (כנראה בגלל שלא יצא לי לגור
בת"א, זה מגיע יחד עם תו החנייה, הם אומרים), ומפה לשם- אני מוצאת את עצמי במצעד גאווה שמח
וצבעוני יחד עם כל חברי המחנה שלהם ברחבי
הפלאיה. במהלך המצעד אני נתקלת בחבר טוב שקורא לעברי- "אז הנה את!" - ואני
מחזירה לו ב"אז הנה אתה!" אפילו
עוד לפני שהבנתי מי מולי...ומכאן למחנה אחר, להרפתקה אחרת, לחוויות אחרות.
הימים חולפים מהר, למרות שהם מלאי התרחשויות, וגם
הלילות גדושים וקצרים.
תחת עץ הבאובב התמסרנו לצלילי המוסיקה והמים הניתזים
והמצננים. בקוסומו בחלל רקדנו לצלילי מוסיקה אלקטרונית בתוך חללית שמאירה למרחוק
באורות צבעוניים.
במחנה ארץ לעולם כן אנחנו באים לבקר חברה, אבל מוצאים
רק את בעלה והתינוקת הקטנה, כי היא עצמה מקבלת עירוי במרפאה. החזקתי בידיי את
הנסיכה הקטנה וליבי כאב על שלא הצלחתי להרגיע אותה. היה חם מאד, והיא רצתה לינוק,
ואצלי כבר שנים שלא זורם החלב (התינוקת הפרטית שלי הפכה לבת 8 במהלך המידברן, וקצת
כעסה על כך שהמידברן חל דווקא ביום ההולדת
שלה). לבסוף חברה אחרת מהמחנה לקחה ממני את הקטנטונת והניקה אותה במקום אמה. זה
היה מעשה מאד ברנרי שריגש אותי מאד!
לאן שלא הלכתי נתקלתי באנשים צבעוניים ומחייכים, אנשים
שנותנים מבלי לצפות לתמורה. נותנים כדי לתת. מעניקים לשם ההענקה. במעלה השביל
המוביל לטמפל חלפה על פניי בחורה חייכנית
ונחמדת ששאלה אם אפשר לתת לי חיבוק (בטח שאפשר), בעוברי ברחובות הצדדיים נשמעו
קריאות "אבטיח קר, מי רוצה אבטיח קר", כל כך חם היה שברור שעשיתי עצירה
לאבטיח קר, ב"רחוב הראשי" נתקלתי במצילים ש"הסדירו את התנועה",
ועוד הרבה אנשים טובים הציעו לי קרם הגנה,
עוגיות, סוכריות גומי, מים, שתייה חריפה
ועוד כהנה וכהנה.
במחנה שלנו זכור לי במיוחד הערב האחרון בו התפתח
ג'ימג'ום ספונטני ארוך ומדליק שלווה בריקוד אלוהי של אחת מבנות המחנה. הייתה כזו תחושה של ביחד, של
קצב, של ביטוי עצמי (רדיקלי, אלא מה?), והתמונה הזו צרובה לי בראש ותישאר לתמיד.
בשיחה ספונטית שמתפתחת עם מישהו מהמחנה המכונה "בני
פלאפל" אני לומדת שמכנים אותו כך בגלל שבעבר היה לו דוכן פלאפל. וכששמעתי איך
קראו לעסק שלו הרגשתי כאילו קיבלתי מסר ממקום אחר. לונה. כך קראו לו. פלאפל לונה.
והיות והשיחה התקיימה בדיוק ביום עזיבתה
מן העולם (8 שנים) של סבתא לונה הפרטית שלי, אני מאד התרגשתי והרגשתי שהשיחה הזו הייתה
צריכה לקרות, אז הפלאיה זימנה אותה עבורי.
הרבה רגעים כאלו שיישארו איתי לעד, הרבה דמעות של אושר
והתרגשות, הרבה הרבה חברים חדשים, הרבה אהבה, הרבה חיבוקים, ולימונים...כן, הרבה
לימונים.
והגיפטינג שהכי שימח אותי היה בובה של גברת ואדון, שמבחינתי סימלו את יובל ואותי,
שחוגגים בעוד חודשיים עשרים שנות זוגיות, ואוהבים אוהבים אוהבים J השחלתי את הבובה על צמיד זוהר וענדתי על ידי, ושילבתי אותה בידו
של האיש האהוב שלי, והיה לי לילה מהאגדות.
וביום החמישי, כשהכל נגמר עבורנו, אנחנו יוצאים לדרך
באוטו מכוסה ב"פודרה" עם טרמפיסטית טובת לב. ברדיו קורין אלאל שרה
את "שיר לשירה" ושוב הדמעות שלי
יוצאות לחופשי (והיא לא מבינה על מה בדיוק אני בוכה...). את השיר המקסים הזה אני
שרה כמעט כל ערב לילי שלי, ופתאום הגעגועים גדלו והתעצמו, דווקא כשהמרחק מהפגישה
המחודשת קטן. אולי גם אי אילו רגשות אשמה מכך שלא הייתי איתה ביום הולדתה. אני
חושבת לעצמי- אמא בדרך ילדים חמודים, עד המידברן הבא...
