על מידברן, מסיבות, ושאר
ירקות...או במילה אחת- שחרור. ליבנת גוטליב, פברואר 2017
אני (שעתיים לפני תחילת המסיבה): אוף,
אנ'לא יודעת מה ללבוש למסיבה
ילי (הקטנה שלי): זו מסיבה של מידברן?
אני: כן
ילי: אז תזרקי על עצמך משהו מוזר ותלכי...
אז שמתי על עצמי משהו "מוזר" והלכתי
למסיבת הבורדל של הפוסינימה, המחנה הכי פמיניסטי על הפלאיה.
ללילה אחד ארוך ומיוחד, מועדון הבסקולה
הפך לבורדל תוסס ומנצנץ עם עיצוב מדהים, מוסיקה מעולה ומופעים של נשים גדולות
מהחיים, שלא נתנו לאף אחד להיות בשום מקום אחר חוץ מהכאן והעכשיו. ולזה אני קוראת חוויה
משחררת! ומה זה בעצם שחרור? הרי אפשר להשתחרר רק אם אנחנו כבולים מלכתחילה, אז ממה
אנחנו שואפים להשתחרר? כולנו, הרי, כבולים למשהו- בין אם למוסכמות חברתיות, בין אם
לדאגה שמפגינים אלו שאוהבים אותנו, כין אם למחשבות שרצות לנו בראש בלופים
אינסופיים... אז בשבילי, מידברן, על כל פעילויותיו, הוא סוג של שחרור אחד גדול. למרות
שאני די מטעה, משום מה, ועושה רושם של בחורה קלילה, אני בעצם מהטיפוסים שנורא קשה להם
להשתחרר...בעיקר מעצמי... בגלל שאני כל הזמן מודעת וחושבת...וחושבת...ומתכננת...בערב
הזה, להפתעתי ולשמחתי, הצלחתי להרגיש שחרור אמתי. זה די היה עניין של החלטה, לא
לחשוב על כלום ופשוט להיות וליהנות, ועמדתי במשימה של עצמי לקבל שחרור מהראש שלי,
מהמחשבות שלי, ממה יגידו השכנים שראו אותי יוצאת מהבית ב"לבוש בורדלי"
(ככה זה כשאתם גרים בפריפריה ולא בעיר הגדולה..., הם תמיד מציצים מהחלון על כל רחש
שקורה בחוץ...), שחרור מכל הדברים שצריך לעשות היום, מחר, עוד שבוע, עוד שנה...שחרור
מהעייפות שלי (הו, העייפות התהומית שקיבלה השבוע גושפנקא רפואית בשם פיברומיאלגיה,
אבחנה שמיד הדחקתי כי מעייף מידי לחשוב מה עושים עם זה עכשיו), שחרור מתרמיל הצרות
שלי (לכולנו יש תרמיל כזה על הגב, לא? רק הגודל משתנה), שחרור מכל מה שלא קשור לדבר
המדהים הזה שאני חווה עכשיו. והי, כשקוראים לכם ליבנת גוטליב- זה קשה! אבל הצלחתי,
פשוט להיות. פשוט ליהנות. הצלחתי להשתחרר... הייתי טעונה בהתרגשות של השתייכות למחנה
חדש (ז'תומרת המחנה לא חדש, אני חדשה למחנה..) ולראות את הדבר הזה קורם עור וגידים
נתן תחושת סיפוק אדירה וגאוות יחידה מטורפת.
המופעים היו כל כך נכונים לערב! אחת אחת
הן עלו לבמה, אוסף של נשים מיוחדות, שונות לגמרי אחת מהשנייה, ולמרות זאת- כל כך
דומות. רוקדות את עצמן בצורה הכי משוחררת שיש, הכי יפות שיש, כי הן פשוט הן ולא
זיוף של שום דבר אחר, מרתקות את הקהל במופעי אש, מופעי לוליינות, שירה- מהבטן,
מהגרון, מהלב, מהנשמה. כמה עוצמה יש לקול שלנו, לגוף שלנו, לכל תנועה שאנו עושות,
לכל חיוך, לכל מבט, כמה כוח, כמה עוצמה! רציתי לחבק את כולן, אהבתי את כולן, נשים
גדולות! תודה שהזכרתן לי לאהוב את עצמי!
למרות הכל!
בקומה השנייה, בחלל הסינמה, הוקרן סרט שהופק
בייחוד לאירוע, ונראה שמאחורי כל בחירה עמדה מחשבה רבה. המילים, המסרים, התמונות,
הצלילים, הכל היה כל כך מדויק וכל כך נכון! רבצתי על אחד המזרנים שכיסו את הרצפה
והופנטתי אל המסך הגדול, צופה שוב ושוב במדונה שמצהירה שהיא bad feminist, different
kind of feminist.
גם אני, מדונה, גם אני! לצד האביר הפרטי שלי שמקבל אותי על כל רבדיי (אפילו שאני
לא מכינה לו קציצות...).
וזה רק פסיק של הפסיק ממה שאני אוהבת בקהילה הברנרית
המטורפת הזו. זה אף פעם לא עוד מסיבה. כל מסיבה היא וואוו, עם תפאורה וואוו, ועם אנשים וואוו, ותלבושות וואוו, ולכל פינה
שלא תפנו תיכנסו לתוך סצנה מעניינת, או שתיצרו בעצמכם סצנה מיוחדת, גם אם היא
תתבטא רק בחיוך, קידה, קריצה, מבט, זה הרגע שלכם! תהיו! תחוו! תשתחררו!!! תדברנרו...
