שורפים בשנית (מידברן 2015)

האמת? אני לא ממש יודעת איך להתחיל לתאר את החוויה הזו של המידברן...אני קצת חוששת שלא משנה איך ומה אכתוב, אני לא ממש אצליח להעביר את התחושה...אבל אני אנסה.

הרבה אנשים שואלים אותי "מה זה המידברן הזה שלך?" . אז המידברן הזה "שלי" זה  הרבה דברים!  זה החופש להיות כל מה שעולה על דעתי, זה ביטוי עצמי רדיקלי, זו הסתמכות עצמית, זו השתתפות, זו נתינה, זה א-מסחריות,  ועוד כמה עקרונות שהלכו והשתרשו מאז טקס שריפת איש העץ הראשון (ברנינגמן, נבאדה, אי שם לפני שנים רבות).

החוויה שלי הפעם מתחילה כבר בדרך עם שלושה חברים משוגעים (in a good way) שבאים לאסוף אותי מהבית ונקרעים מצחוק למראה המזוודה שלי. לאחר הינדוס ממושך, הצלחנו לדחוס את עצמנו ואת כל הציוד לרכב הקטן (כולל תיקים על הרגליים) ונסענו לנו למידבר. מישהו שם במשטרה לא הפסיק "לעשות שרירים" עד הרגע האחרון, וכך , בלי להרגיש, בילינו שעות ארוכות בהמתנה לכניסה. אבל, כדרכי הברנרים, אפילו התור הפך לחוויה שונה  כשאנשים הקימו לכל אורך הדרך סככות וציליות תחתן  ישבו וניגנו, נשנשו, שרו, השפריצו מים והתחילו מסיבות מאולתרות.

 ולאחר 6 שעות ארוכות נכנסנו הביתה סוף סוף...והגענו אל המחנה המושקע שלנו, שם חיבקנו את צוות ההקמה שעבד קשה מאד בשביל כולם (גם בעלי בין העמלים קשה). המוטו שלי לאירוע הזה הוא לא להציץ בתוכנייה  שחולקה לנו בכניסה, אלא פשוט לזרום,  כי מה שצריך להגיע אליי יגיע אליי, ומה שאני צריכה לראות/לקבל/לחוות- הפלאיה תזמן עבורי. אני יודעת שזה אולי נשמע קצת רוחניקי, אבל זה עבד מצוין! וכך, בתור לשירותים אני פוגשת מישהי ממחנה un birthday שמספרת לי שתיכף מתחילה אצלם בסלון הרצאה על אליס בארץ הפלאות ומתמטיקה. וזה כמובן  meant to be J, אני מאד אוהבת את אליס ואת ההקשרים המתמטיים ששזר המחבר  לכל אורך הסיפור, וכך מצאתי את עצמי מאזינה בריתוק להרצאה מעניינת ולומדת דברים שלא הכרתי  ואף נשארת בסוף לשאלות נוספות...

במיצג הממוקם בגובה רב (נדמה לי ששמו "לא ברעש") אני יושבת סביב שולחן גבוה מאד (כמה מטרים מהקרקע) וחבורה עליזה  ממחנה סטרייט פרנדלי מצטרפת אליי. אני מציינת בפניהם שאני מתרגשת כי אף פעם לא היה לי אף חבר גיי (כנראה בגלל שלא יצא לי לגור בת"א, זה מגיע יחד עם תו החנייה, הם אומרים),  ומפה לשם- אני מוצאת את עצמי במצעד גאווה שמח וצבעוני  יחד עם כל חברי המחנה שלהם ברחבי הפלאיה. במהלך המצעד אני נתקלת בחבר טוב שקורא לעברי- "אז הנה את!" - ואני מחזירה לו ב"אז הנה אתה!"  אפילו עוד לפני שהבנתי מי מולי...ומכאן למחנה אחר, להרפתקה אחרת, לחוויות אחרות.

הימים חולפים מהר, למרות שהם מלאי התרחשויות, וגם הלילות גדושים וקצרים.

תחת עץ הבאובב התמסרנו לצלילי המוסיקה והמים הניתזים והמצננים. בקוסומו בחלל רקדנו לצלילי מוסיקה אלקטרונית בתוך חללית שמאירה למרחוק באורות צבעוניים.

במחנה ארץ לעולם כן אנחנו באים לבקר חברה, אבל מוצאים רק את בעלה והתינוקת הקטנה, כי היא עצמה מקבלת עירוי במרפאה. החזקתי בידיי את הנסיכה הקטנה וליבי כאב על שלא הצלחתי להרגיע אותה. היה חם מאד, והיא רצתה לינוק, ואצלי כבר שנים שלא זורם החלב (התינוקת הפרטית שלי הפכה לבת 8 במהלך המידברן, וקצת כעסה על כך  שהמידברן חל דווקא ביום ההולדת שלה). לבסוף חברה אחרת מהמחנה לקחה ממני את הקטנטונת והניקה אותה במקום אמה. זה היה מעשה מאד ברנרי שריגש אותי מאד!

לאן שלא הלכתי נתקלתי באנשים צבעוניים ומחייכים, אנשים שנותנים מבלי לצפות לתמורה. נותנים כדי לתת. מעניקים לשם ההענקה. במעלה השביל המוביל  לטמפל חלפה על פניי בחורה חייכנית ונחמדת ששאלה אם אפשר לתת לי חיבוק (בטח שאפשר), בעוברי ברחובות הצדדיים נשמעו קריאות "אבטיח קר, מי רוצה אבטיח קר", כל כך חם היה שברור שעשיתי עצירה לאבטיח קר, ב"רחוב הראשי" נתקלתי במצילים ש"הסדירו את התנועה",  ועוד הרבה אנשים טובים הציעו לי קרם הגנה, עוגיות,  סוכריות גומי, מים, שתייה חריפה ועוד כהנה וכהנה.

במחנה שלנו זכור לי במיוחד הערב האחרון בו התפתח ג'ימג'ום ספונטני ארוך ומדליק שלווה בריקוד אלוהי של  אחת מבנות המחנה. הייתה כזו תחושה של ביחד, של קצב, של ביטוי עצמי (רדיקלי, אלא מה?), והתמונה הזו צרובה לי בראש ותישאר לתמיד.

בשיחה ספונטית שמתפתחת עם מישהו מהמחנה המכונה "בני פלאפל" אני לומדת שמכנים אותו כך בגלל שבעבר היה לו דוכן פלאפל. וכששמעתי איך קראו לעסק שלו הרגשתי כאילו קיבלתי מסר ממקום אחר. לונה. כך קראו לו. פלאפל לונה. והיות והשיחה התקיימה בדיוק ביום  עזיבתה מן העולם (8 שנים) של סבתא לונה הפרטית שלי, אני מאד התרגשתי והרגשתי שהשיחה הזו הייתה צריכה לקרות, אז הפלאיה זימנה אותה עבורי.

הרבה רגעים כאלו שיישארו איתי לעד, הרבה דמעות של אושר והתרגשות, הרבה הרבה חברים חדשים, הרבה אהבה, הרבה חיבוקים, ולימונים...כן, הרבה לימונים.

והגיפטינג שהכי שימח אותי היה בובה של  גברת ואדון, שמבחינתי סימלו את יובל ואותי, שחוגגים בעוד חודשיים עשרים שנות זוגיות, ואוהבים אוהבים אוהבים J השחלתי את הבובה על צמיד זוהר וענדתי על ידי, ושילבתי אותה בידו של האיש האהוב שלי, והיה לי לילה מהאגדות.

וביום החמישי, כשהכל נגמר עבורנו, אנחנו יוצאים לדרך באוטו מכוסה ב"פודרה" עם טרמפיסטית טובת לב. ברדיו קורין אלאל שרה את  "שיר לשירה" ושוב הדמעות שלי יוצאות לחופשי (והיא לא מבינה על מה בדיוק אני בוכה...). את השיר המקסים הזה אני שרה כמעט כל ערב לילי שלי, ופתאום הגעגועים גדלו והתעצמו, דווקא כשהמרחק מהפגישה המחודשת קטן. אולי גם אי אילו רגשות אשמה מכך שלא הייתי איתה ביום הולדתה. אני חושבת לעצמי- אמא בדרך ילדים חמודים, עד המידברן הבא...

https://www.youtube.com/watch?v=lzkJI07KGXE

חמש שנים בלעדיה.

זה היה ל"ג בעומר לפני חמש שנים, הרגע שבו היא נפרדה מעולם החיים, ואני מתגעגעת נורא.
כל שנה, בדרך לאזכרה, אני חושבת שאולי הפעם אצליח להקריא משהו לזיכרה מבלי לבכות, לרעוד, מבלי להרגיש מוזר כל כך על שאני פה עומדת, והיא שם שוכבת, מתחת לאבן הוורדרדה מוקפת הפרחים. אבל לא, גם אחרי חמש שנים הכאב הוא אותו הכאב והגעגוע הוא אותו הגעגוע.
רציתי לשתף אתכם בסיפור שכתבתי לפני 5 שנים. קריאה נעימה, ובידקו את עצמכם- כי גילוי מוקדם יכול להציל חיים!
לזיכרה של איריתוש.

סוף הסיפור / ליבנת גוטליב - מאי 2010

"אתה מפחד?", פנתה אליו לאחר דממה ארוכה.

בדרך כלל היו תשובותיו אופטימיות,מלאות תקווה, נחושות. היה מסתכל בעיניה התכולות הגדולות ומבטיח שבקרוב כל זה יהיה נחלת העבר. שיהיה בסדר. שהיא לא צריכה להתרגש מהסטטיסטיקות. שהמקרה שלה הוא 100% הצלחה.

הפעם הסתפק ב"כן" לקוני והיא, מצידה, לא המשיכה לשאול. האם כבר ידעה?

כל כך הרבה זמן היה לה כסלע יציב, שמר על נפשה, גונן. בעיקר אהב. נחוש היה שלא לתת לפחד למצוא מקום בעיניה. לא רצה שהיא תלך עם אותו מבט מבוהל שהקיף אותם מכל עבר.  יותר מידי נשמות מפוחדות סבבו אותם בתקופה בה נלחמו במחלה הקשה. כל כך הרבה אנשים שהכירו במסדרונות בית החולים הקר, בקבוצות התמיכה, שהלכו ויצאו מחייהם לפי איזשהו הגיון לא מובן. לא רצה שגם היא תהיה כמותם, עם הפחד התמידי מפני המוות בעיניים.

כמה שעות לאחר מכן תאבד את הכרתה לשעות ארוכות. שעות בהן כבר לא יתפלל לנס, רק ייחל לכך שגופה החלש לא יסבול יותר מידי עד שיושמע האקורד האחרון במנגינת חייה.

הוא יושב לצידה.מלטף את פניה החיוורות. לא יודע אם היא כלל שומעת אותו, אבל קולו המרגיע ממשיך ללוות אותה. האהבה הגדולה של חייו. מידי פעם יוצא לענות לשיחות טלפון מחברים ומבני משפחה מודאגים. מסביר, בהשלמה ספוגה בכאב דוקרני, שלרופאים לא נותר עוד דבר לעשות, ושזה יכול לקרות בכל רגע, ומיד חוזר להיות שם בשבילה.

כבר שנים שהוא שם בשבילה. את עצמו שם במעין המתנה ארוכה. רק לא לחשוב יותר מידי. רק לא להתפרק. אם יעיז לתת לזה פתח, הכל יתרסק.

אהבה שלי. מה עושים עכשיו?. יודע שזה הסוף. יודע שהיא כבר בין שני העולמות. אבל מה יהיה? מי ידאג לה כשלא יהיה לצידה? היא לא אהבה ליסוע לבדה למקומות חדשים, ואם לאחר שכנועים רבים נתרצתה, היה מצייד אותה במפה ובהסברים מפורטים. איך תמצא את דרכה כעת? ולמי ידאג הוא? לעצמו?

כבר תקופה ארוכה שלא ישן לילה שלם. תופעות הלוואי הקשות של המחלה הארורה הותירו אותה בסיבלה ביום ובליל. כל מאמציה שלא להעיר אותו לא צלחו. שנתו היתה קלה. גם בלילות היה שם בשבילה.

תמונות. כל כך הרבה תמונות רצות בראשו. הילדה היפה עם הכתב העגול המושלם. קלסרים שלמים  של חומר לימודי היה מצלם ממנה, עד שהבינה שלא רק את הכתב שלה הוא אוהב.

אוחז בידה הרפוייה. היד העדינה עליה ענד טבעת עם הבטחה לעתיד וורוד. תחילה טבעת אירוסין, שניתנה לאחר מחשבה ותכנון קפדני במהלך חופשה רומנטית, ולאחר- טבעת נישואין, שנשאה על אצבעה חמש וחצי שנים.

משהו בתמונה הזו פשוט לא מסתדר לו. צריך היה לשבת לידה בחדר כזה בבית חולים, תשושה לאחר לידה, כאובה אך מאושרת, תינוק טהור צמוד לשדה.

 אך לא. בתמונה הזו אין שום תינוק. רק מוות מרחף בחדר. מוות לא קרוא. מוות בטרם הספיקה לחיות ולתת חיים. 

אהבה גדולה שלי.  הכל נקטע. בסיפור שלנו ישארו יותר מידי דפים ריקים. כל כך הרבה חוויות שטרם נכתבו וכבר לא יצאו אל הפועל. את הטיול שתיכננו לפני שהכל התחיל, כבר לא נעשה אף פעם. את פרק סיום הסידרה ששנינו אוהבים כבר לא נראה ביחד. השיחות הארוכות המדהימות, על כל דבר שבעולם. כל כך הרבה מילים שכבר לא תאמרנה. הכל עצר מבלי שנגמר. כל כך הרבה חוסר בילתי נתפס ישאר.

געגועים. כאב. זעם.

לא, לא לתת לראש לנדוד לשם. לא עכשיו. להיות כאן בשבילה. עד הסוף.

כבר אמצע הלילה. פורש מזרון על רצפת החדר המאובזר בציוד רפואי ונשכב בעיניים פקוחות. גופו דרוך. רק שלא תסבול. כמה אפשר לסבול?.

נפש עדינה שלי. נפש טהורה. כל המלאכים בלבן במחלקה האונקולוגית מאוהבים לגמרי בילדה הזו. הוא לא מופתע.

בבוקר תיתן בו מבט אחרון בעיני הכחול-ים שלה, תיקח נשימה ארוכה, ותחדול.


 

התפסן בשדה השיפון

יש הרבה ספרים שקריאתם השפיעה עליי מאד, אבל ברוח יום הבחירות שבא עלינו (אני מאד מקווה שלטובה, אבל סקפטית בנוגע לזה), אם אני חייבת לבחור בספר אחד ויחיד שהשפיע עליי ונגע בי יותר מהאחרים, אין ספק שהבחירה שלי היא "התפסן בשדה השיפון" של ג'. ד. סלינג'ר.

אני לא זוכרת בת כמה הייתי כשקראתי אותו לראשונה (אי שם בחטיבת הביניים), אבל התחברתי מאד לכל מה שגיבור הספר, הולדן קולפילד, דיבר עליו, והיה לי עצוב בשבילו כי ידעתי לאן זה הולך כשאתה מרגיש שכל מי שסביבך מזוייף, ואתה מוקף בכל כך הרבה צביעות, והכל מכעיס אותך מאד, ואף אחד לא באמת מבין אותך. זה לא הולך למקום טוב.

העותק שלי כבר די מתפורר, אז לאחרונה התחדשתי בספר בהוצאה מחודשת, ולמרות המעטפת החדשה שלו אני מזהה את החבר הוותיק שלי, וצוללת איתו שוב לאותם ימי הבלבול והשיגעוניות, ימי גיל הנעורים, הלא פשוטים. וגם אחרי עשרות הפעמים שקראתי את הספר והתחבטתי יחד עם הולדן בשאלות קיומיות כמו לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא (שמסתירות בתוכן הרבה יותר מתהייה על ברווזים), אני נהנית לחזור אליו פעם בכמה שנים, ולעבור איתו מחדש את המסע שהוא עובר, את הנפילה הזו לשולי החברה. כשהולדן נשאל ע"י אחותו מה הוא היה רוצה להיות כשיהיה גדול, לאחר מחשבה ופסילה של כמה מקצועות "נורמלים", הוא השיב שהיה רוצה להיות פשוט התפסן בשדה השיפון, שתפקידו לתפוס ילדים שמשחקים בשדה שיפון ובריצתם הם אינם מבחינים בכך שהם קרובים ליפול מהצוק, והוא מבטא בכך רצונות של הרבה מאיתנו לעשות משהו שאנחנו פשוט רוצים לעשות, ולא מה שמצפים מאיתנו לעשות. אני, בקריאה הזאת, הייתי רוצה לחבק אותו ולהבטיח לו שהוא לא חייב להתחתן ולקנות מכונית מזורגגת ולנהל שיחות על כמה ק"מ המכונית שלו עושה לליטר דלק (או שיחות משעממות אחרות), לחבק ולהבטיח לו שכמה שהדברים נראים מזוייפים ולא אמתיים, בסוף הוא ימצא את המקום שלו עם האנשים שרואים דברים כמוהו ולא נהיים חברים שלו רק בגלל הלבוש שלו או המזוודה שלו או המוסד בו הוא לומד.

הבעיה בלקרוא ספר, היא שהוא נגמר בסוף. בעיניי יש משהו מאד עצוב בפרידה הזו, ברגע שסוגרים את הספר בסיום  קריאה, אפילו כשמדובר בספר שאני יודעת שעוד אחזור אל דפיו. וכך, עוד לפני שאני מגיעה אל הפרק האחרון בספר, אני כבר מתגעגעת שוב להולדן קולפילד. הוא בעצמו חתם את הספר במשפט- "אף פעם אל תספרו שום דבר לאף אחד. אם תספרו, תיכף תתחילו להתגעגע לכולם." נו, אולי הייתי צריכה להקשיב לו...אבל מה לעשות, אני בנאדם שאוהב להתגעגע.

ואגב, בגלל הולדן, אני לא סובלת שאנשים אומרים "כל טוב". אז אם אי פעם תגידו לי "כל טוב" ואני אתקע בכם מן מבט מוזר, תבינו מאיפה זה בא..

קטנות על החיים

כבר לא לוחשת לתינוקות...

באחד  הימים, בדרכי חזרה מהעבודה, עמדתי ברמזור אדום ודרך המראה הקידמית קלטתי ברכב שעמד מאחורי אמא שרוכנת לסל-קל במושב שלידה, שרה, מצחיקה, עושה פרצופים, שקועה לגמרי בדבר הקטן והחמוד (אני מניחה) שהציץ אליה משם,  וזה היה מחזה מקסים לראות מהצד, ובשניות הספורות האלה בהן התבוננתי בה הרגשתי שאני מכירה אותה ואפילו אוהבת אותה, כי הרי זו בדיוק אני לפני כמה שנים...אבל זה גם הציף בי געגוע ענק למשהו שאני כבר לא אעשה יותר עד שאהיה סבתא, כנראה, וזה היה לי עצוב לרגע.

בנסיבות אחרות (שלא ניכנס אליהן כרגע) אני חושבת שהייתי בוחרת ללדת לפחות עוד שני ילדים (ורק שלא תשמע אותי דודה שולה, שבכל שנה ביום ההולדת עדיין מאחלת לי תינוק נוסף כדי ש"השולחן לא יתנדנד"), אבל אני אאלץ להסתפק בשלושת החמודים שלי ואת כל האהבה העצומה והרעב שנשאר בי לתינוקות אני אעניק לילדים שלהם, ועד שזה יקרה- תמיד יש אחיינים וגם תינוקות של אחרים J

לחישות ותפילות

אתמול ביקרתי מישהי יקרה לי שנמצאת כרגע במקום בו הזמן כאילו עצר מלכת, מקום בו האנשים נמצאים במעין פסק זמן מהחיים, מהחוקים, מהמוסכמות החברתיות.

מקום עצוב.

אחת החברות שלה שם רצתה לשיר לי שיר, ואני, מבין שתי האופציות שהציעה לי, בחרתי ב"שיר למעלות". וברגע שהיא עצמה את עיניה ופתחה את פיה והתחילה לשיר, אני לא יכולתי לעצור את עצמי ועיניי נמלאו דמעות. השירה שלה כל כך ריגשה אותי! בחורה צעירה ויפה עם קול גדול מהחיים, קול שנושא אותך אל מקומות רחוקים, אל מקומות יותר טובים. ופתאום כאב לי נורא על כל מי ששם, במקום ההוא, ורציתי רק שיהיה להם טוב. אז חיבקתי חזק את זו שבאתי לבקר, וחיבקתי גם את מי שהנעימה את זמננו בשיר, וכדי לצאת מהדמעות של עצמי עברתי לשירי פורים.

הגעתי לביקור עם משלוח מנות וכל מיני אביזרים היתוליים, ויצאתי עם הרבה מחשבות על שברירותם של החיים.

מתנת יומולדת

כבר עברו כמה חודשים מאז שהצטרפה אליי השותפה החדשה לחיים (הלוא היא דלקת המיפרקים). ואני לומדת לחיות איתה בשלום תוך התמדה על טיפול נכון והצבת גבולות לעצמי. כשאנשים אומרים/שואלים "מתי את מספיקה?!" זה משמח אותי לדעת שבעיני אחרים אני עדיין נתפסת כטורבו של עשייה, למרות שמבחינתי הייתי רוצה להספיק הרבה יותר...אבל אני לומדת לכבד את הגוף שלי ולזהות מתי קשה לו וכואב לו, ולהאט את הקצב. כבר לא מתעלמת מהאיתותים שלו, אלא מפסיקה ונחה כשצריך. מסתכלת על הידיים שלי, אלה שכעסתי עליהן במשך זמן רב, ואני בוחרת להפסיק לכעוס, כי אלה הידיים עושות הרבה דברים יפים ומשמחות הרבה אנשים. אז לאחר תקופת "ברוגז" בה הרגשתי מאוכזבת ונבגדת ע"י הגוף שלי, אני משלימה איתו ואוהבת אותו כמו שהוא, וכמתנה לעצמי לגיל 40 אני מחליטה שהידיים שלי צריכות משהו חדש לעשות בזמן החופשי שאין, ונרשמת לשיעורי גיטרה...

ואפרופו 40- זה לא כואב.