בדיוק לפני שנה מצאתי את עצמי נוסעת לפריז, All by myself. בעלי, שטס תכופות מטעם עבודתו, הציע לי לפגוש אותו בפריז, ולאחר שספג בהבנה את כל התירוצים שהיו לי ("אי אפשר, זה סוף רבעון!!!"... "אבל נפסיד את מסיבת הסיום בגן!".."אני צריכה להתכונן לדברים כאלה מראש (חודש לפני זה לא מספיק...)" פשוט קנה לי כרטיס וסגר עניין.
וכך
יצא שאחרי 17 שנים שאני נוסעת רק איתו (מבחירה,כמובן), אני פתאום מגיעה לשדה
התעופה לבד. אחרי שכל החששות שלי התגלו, כרגיל, כחשיבת יתר על תרחישים הזויים (לא,השעון
לא התקלקל באופן פתאומי, הוא (וגם האייפון) צילצלו ואני התעוררתי והגעתי לשדה
בזמן. לא, נהג המונית לא התהפך יחד איתי בתאונת דרכים קטלנית בדרך לשדה ולא חטף
אותי לשום מקום באמצע הלילה. כן, המזוודה שלי עלתה על המטוס למרות התקלה שהיתה
במערכת המסועים. ולא, המטוס לא צלל אל סופו בגלל התקלה החשמלית שהתגלתה לפני
ההמראה, כי, כנראה, היא אכן טופלה לפני ההמראה...) הגעתי לפריז עם חיוך מרוח מקצה לקצה ונהניתי בחברת עצמי יום וחצי עד שיובל הצטרף
אליי, וזה היה בדיוק מה שהייתי צריכה.
קצת חופש. קצת שקט, מכולם.
ובדרך
לשקט שלי, בין שמיים וארץ, ניצלתי את זמן הטיסה כדי לחבר סיפור קצר שישתתף בתחרות
סיפורים קצרים של אל-על וסטימצקי. כעבור חודשיים נתבשרתי שמתוך אלפי הסיפורים שהוגשו, הסיפור
שלי
נבחר להיות אחד מ-20 סיפורים שיצאו לאור בספר "הסיפור שלנו 2".
אז
דברים טובים קורים כשלא אומרים "לא" להצעות...
והנה
הסיפור מובא בזאת לפניכם:
שקט.
ליבנת גוטליב- יוני 2012
רעש.
זה כל מה שהיא שומעת בזמן האחרון.
בעלה הפך עבורה למקור רעש שמטריד את חייה. כבר
זמן מה שהיא לא רואה אותו, אלא רק שומעת את הקולות הבוקעים ממנו, כאילו היה שותף
לאיזו מזימה להרעיש את חייה ולהוציא אותה מדעתה.
בימים היא שומעת אותו מכחכך בגרונו בכל הזדמנות,
גם כשאין לו משהו להגיד, משתעל מכל הלב (לעיתים שיעולים גדולים וחזקים ולעיתים סדרות
של עיטושים קטנים ברצף, בין עשרה לשלושה עשר, שזה השיא, הוא חוזר ומדגיש פעם אחר
פעם), מספר בדיחות בקול חזק מידי (רדודות, גסות, ממש לא מצחיקות), ובלילות- נוחר
ללא הרף ומפר את שלוותה. יש רגעים בהם נדמה כי הוא עומד להיחנק ולמות בשנתו, אבל אז
הוא שוב משחרר אוויר וחוזר לרצף הנחירות, חוזר להרעיש בקצב כאילו מחושב. היא מסתכלת עליו בשנתו ושואלת את עצמה אם היא
אוהבת אותו בכלל, תוהה איך תחושות האהבה מתחלפות אצלה בשניות לתיעוב, ואז חוזרות
שוב לאהבה (או שהיא רק משכנעת את עצמה שזה מה שזה).
והילדים! מהרגע בו היא אוספת אותם מהגן ובית
הספר, מתחיל הרעש. צעקות בנוסח- "הוא נוגע בי", "די, תפסיקי
לשיר", "היא פותחת לי את החגורה"- פשוט יכולות להוציא אותה מדעתה.
היא צורחת עליהם- יום אחד אני פשוט אקום ואלך! אקום ואלך! – היא באמת נותנת למילים
הללו להשתחרר מתוך שפתיה, או שהן רק מהדהדות בראשה?
לאן שלא תברח- רעש.
אפילו בעבודה אין לה מיפלט. כולם סביבה קולניים
מדי לטעמה, חסרי עידון, צוחקים בקול רם במטבחון, מנהלים שיחות טלפון צועקות,
מקטרים אחד לשני על צד שלישי בקול שלא מנסה להסתיר. לו רק יכלה להסתובב עם אטמי
אוזניים כל היום, לא לשמוע את הרעש שהם עושים, לברוח לעולם של שקט לבן.
האם ככה הרגישה אימה שהתאשפזה מידי פעם בבתי
משוגעים? [לאחר המראות והצעקות שנחקקו בזיכרונה מאינספור הביקורים את אימה, היא
מרשה לעצמה לקרוא להם "משוגעים" ולא "תשושי נפש"].
לא, היא לא תוותר לעצמה. נכון, הגנים האלו
קיימים בה, אבל רק היא תחליט האם לשחרר אותם או להמשיך להדחיק. היא לא תיתן לגוף
שלה להשתגע! לא!
הודו.
היא צריכה לחזור להודו.
כל ההחלטות החשובות בחייה התקבלו
באימפולסיביות, וכך גם היא מחליטה כעת שהיא נוסעת לבדה לשבועיים בהודו.
היא חייבת לתת להודו לתקן אותה. היא חייבת לרפא
את עצמה.
בשבילה.
בשבילם.
גלגלי המטוס מתנתקים מן הקרקע. היא מנסה להתרכז
במחשבה הנעימה שהיא בדרך אל האושר, תוך כדי התעלמות מהתינוקת שצורחת במושב שלפניה,
מכל האנשים שמשתעלים סביבה, משיחות החולין שמתנהלות לכל אורך המטוס (זה עושה לה
בחילה, כל הצביעות הזו המחופשת לנימוסים), מהרעש של מערכת האיוורור ושל צחוקים מזויפים
של אנשים משועממים. איך יכול להיות שכולם מתנהגים כאילו הם לא שומעים את כל הרעש
הזה??
היא יודעת שגם בהודו יהיה רעש שיקיף אותה. הרעש
של כל הריקשות שלא מפסיקות לצפור [וגם דורשות זאת מהנהגים האחרים, בשלט המתנוסס
עליהן כצו השעה "please
horn!"] ,
הלחישה החודרת לגוף של נהגי הריקשה-אדם, הרעש של מליוני הודים ההולכים ממקום
למקום, מציעים לך את מרכולתם או כל שירות אחר שתרצה שיעשו עבורך, הרעש של החום
הקופח, אפילו הרעש של הזוהמה...
אבל היא חייבת. אין דרך אחרת! היא תעבוד על
עצמה, היא תעשה קורס ויפאסאנה, היא תבריא!
המטוס ממשיך להיטלטל בין כיסי אוויר. היא מציצה
מבעד לחלון ומוצפת באור בוהק של שחר חדש. ליבה מתמלא אופטימיות משוגעת. בבקשה- היא
פונה אל איזשהו כוח מסתורי המצוי בקוסמוס, או אולי בתוכה - עשה שהרעש של הודו יהיה
השקט שאני מחפשת.
