הוא ואני והם וכל השאר (או הגיגים שבאים בלילה, מאוחר)

נכנסים למיטה, היד שלו עדיין עליי, מחבקת, עוטפת, ותוך שניות ספורות עולות ונשמעות קולות הנחירה. עוד רגע, כשאשלח מרפק לכיוונו, הוא ישאל בבהלה "מה? מה?", ואני אומר בקול מיואש "אתה נוחר", והוא יענה "אבל עוד לא נרדמתי בכלל", ואני אחייך מתחת לשפם בחושך, ואמשיך לחשוב על כל הדברים שבעולם בזמן שהוא ישן כמו תינוק.

חושבת על איך ביום בהיר אחד כולם הפסיקו לדבר על עננים וירטואליים והתחילו לדבר על ענן מסוג אחר לגמרי, ואיך ביום בהיר אחר זה פשוט נגמר והפך להיות השיחה של אתמול, ורק אני עדיין מחסירה פעימה עם כל צליל שנשמע קרוב לאזעקה, ותוהה מתי שוב אצטרך לרוץ עם ילדיי לממ"ד ולענות על שאלות קשות כמו למה הערבים שונאים אותנו, ומצד שני לספר להם שגם בצד השני יש ילדים קטנים ומשפחות שרק רוצות שקט ושלום, ולקוות בלב שיש בצד השני כמה אימהות שמספרות את אותו הדבר לילדיהן.

כל כך אינסטינקטיבי, לרצות להגן על ילדינו בכל מחיר, ואני חושבת על האמא האמיצה שנלחמה במחבל שפרץ לביתה, ותוהה האם היה לי את האומץ לנהוג כמוה או שהייתי קופאת במקום בבעתה, אבל מגיעה למסקנה שהייתי עושה הכל כדי להגן על הגורים שלי ונלחמת כמו לביאה מטורפת. וכאילו שאין מספיק אקשן במדינה, הייתי צריכה לגלות שהמטפלת בצהרון של ילי שלי נוקטת בשיטות חינוך "מיוחדות" כגון למשוך את הילדים באוזן או לנעול אותם בחדר אחר לכמה דקות כעונש. הזדעזעתי עמוקות לשמוע את הדברים הנוראיים האלו על המטפלת האדיבה, וכשילי בעצמה אמרה שהיא נעלה ילד כי התנהג לא יפה הבנתי שאסור שהיא תישאר בסביבתה אפילו עוד דקה. ילד מקבל כל הסבר "הגיוני" שמספק לו המבוגר האחראי, ואני ממש לא רוצה שהבת שלי תחשוב שמותר למישהו לנעול אותה בחדר רק בגלל שהתנהגה לא יפה, או שתפחד להתנהג לא יפה כדי שלא ינעלו אותה בחדר. הנה, נוסף עוד משהו ל-to do list, להצטרף למאבק על מטפלת חדשה.

והמחשבות נודדות לאובמה ונאום הניצחון (המאד מרשים!) שלו, ועל האם בארצות הברית הגדולה טוב יותר מבישראל הקטנה, ועל כל המקומות בהם עוד לא הייתי בעולם, והאם לחסוך כסף כדי לטוס לראות אותם, או אולי לעשות מטבח חדש או איזה שיפוץ כמו שעושים כולם...

והדקות עוברות, ואני עדיין מגלגלת בראשי את כל מה שצריך לסדר, לעשות, לשלם, לתייק, להכין, לקנות, והאם מחר אני אספיק חצי ממה שתיכננתי...

לא, אין תנאים נדרשים לשינה...

אולי אנסה ספירת כבשים עד שהיא תעטוף גם אותי והמרפק יפסיק לנקוש בנוחר השליו ששנתו לא מוטרדת מדבר...

ילדי מבחנה

 אני אוהבת ילדים. מאד!! מגיל די צעיר רציתי להיות אמא. כשהתחילו להתגנב לי לראש מחשבות על אימהות ניסיתי לסלק אותן, כי עוד הייתי באמצע התואר, ורציתי מיד בסיומו להתמקד בבניית הקריירה שלי ורק אז להיכנס להורות. אבל ללב/לרחם רצונות חזקים יותר מלשכל, וכך מצאתי את עצמי מגיעה לטקס קבלת התואר שלי בטכניון עם בטן של חודש תשיעי.

אה, לא כזה מהר כמו שחשבתי...

המסע שלי לאימהות היה השיעור שלי לכך שיש דברים שפשוט אי אפשר לתכנן. באמת שהכל כבר היה מתוכנן (מי שמכיר אותי יודע שככה זה עובד אצלי). כמו פרויקט שבונים לו גאנט, תיזמנתי את הלידה לחופשת הקיץ, אפילו תיכננתי סימסטר חופש נוסף ואחריו לחזור ולהשלים את התואר. תיכננתי עוד כמה דברים, אבל הם פשוט לא קרו, הם לא נכנסו לאקסל שלי, משהו לא צפוי שיבש לי את התוכניות. "ביולוגיה זה לא מדע מדוייק" כך חזר ואמר הרופא שלי, ואצלי בתוכנית לא נלקחו בחשבון גורמים מעכבים כמו ביולוגיה (ניהול סיכונים לפרויקט- מינוס עשר נקודות).

אני פותחת את הקלסר שעדיין שמור אצלי, והכל מתוייק שם. כל הבדיקות (פולשניות יותר ופולשניות פחות), כל התוצאות, כל ההסברים על מה בודקים ואיזה ערכים הם תקינים ואיזה לא, כל הטפסים, אפילו המירשמים ופרוטוקולי הטיפולים. הכל מתוייק שם כבר 12 שנים.

מתבונן מהצד שידפדף בקלסר לא יראה את כל הדרמה שהתחוללה מאחורי המספרים האלה, הוא לא יראה את הדמעות שחנקתי בגרון בכל פעם שדקרו אותי ולקחו ממני מבחנות דם, חוזרת ומזכירה לעצמי את המטרה. הוא לא ישמע את הצעקה שיצאה ממני בפעם הראשונה שהזריקו לי גונל F לבטן. באותו הרגע הייתי בטוחה שבחיים לא אזכה להיות אמא, שלא אצליח להתמודד עם הכאב הזה אפילו עוד פעם אחת, ומי יודע כמה פעמים בכלל אצטרך לעבור את הטקס זה?! אני, שפעם כל בדיקת דם שעשיתי היתה מלווה בעילפון אחריה, למדתי להסתכל למחט בעיניים ולהתייחס לבדיקות התכופות האלו כאל עוד משהו שעושים בשיגרה. שיגרה שתתחלף בקרוב בבדיקות אחרות, בבדיקות הריון. והוא לא מגיע.

משהו אחר מגיע במקומו פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם.

ועוד מעקב זקיקים, ועוד זריקות, ועוד בדיקות, והלב העצוב שלי והחור הגדול שהיה בו מרוב כמיהה, הם לא חלק מהקלסר. הם רק אצלי בראש.

עבר כל כך הרבה זמן, וזה עדיין נושא טעון אצלי שמעורר רגשות חזקים בכל פעם שאני נזכרת.

ויש בקלסר גם את הבדיקה שייחלתי לה כל כך – בטא 138!!! או במילים אחרות- חיים חדשים מתחילים את דרכם אצלי בבטן. ומהאישפוז בבית החולים שבא אחר כך עקב היפרסטימולציה (גירוי יתר של השחלות) ממש לא היה איכפת לי, אני בהריון ואני הולכת לשמור עליו, וזה מה שחשוב.

שלושה ילדים בריאים ומתוקים.

כל הריון והסיפור שלו.

כל הריון והמסע שלו המפרך שלו.

והם שואלים אותי עכשיו אם לא בא לי ילד נוסף. לכי תסבירי להם כמה זה מסובך...

טפשעשרה זה כאן

השבוע אני מוצאת את עצמי עוזבת הכל בצהרי היום ונוסעת לכיוון יער חרובית. בחיים לא שמעתי עליו ואין לי מושג איפה הוא ממוקם על המפה, אבל  הודות לאלוהי ה- WAZE אני מגיעה אל הנ"צ הירוק והמרגיע הזה.

מחנה הקיץ של הצופים.

אני נוסעת לביקור הורים אחרי 3 ימים שלא ראיתי אותה. מתקרבת ליער, רואה את השלטים המכוונים אל המחנה, ופתאום מחנק כזה בגרון, ואחריו אלה שתמיד מגיעות- הדמעות.

למה, לעזאזל, אני כל כך מתרגשת? אני נוהגת בדרך עפר וקולטת שהתינוקת שלי באמת עושה את זה. היא כאן, בשטח, במחנה הראשון שלה, ואני מתרגשת מזה בדיוק כמו מהפעם הראשונה בה היא מחאה כפיים, או התגלגלה מהגב לבטן או עשתה צעד ראשון בכוחות עצמה. כל הראשוניות הזו בכל מה שהיא עושה מרגשת אותי מאד (ככה זה אצל כל האמהות??). אני בוכה גם בגלל זה שהיא נסעה למחנה בלי שום סצנת פרידה קורעת לב ממני (מהסוג שאליו אני הורגלתי בילדותי) ובלי שום שיתוף שלי אותה בפחדים שיש לי. ויש לא מעט...

אני צופה בימים אלו ב"מחוברים 2" (תוכנית מרתקת!). אחד המשתתפים הוא חנוך דאום, והבנאדם הרבה יותר חרדתי ממני. הוא לא רוצה לשלוח את הבן שלו למחנה של בני-עקיבא בגלל שיש במשפחה שלהם היסטוריה של יציאה לטיולים מבלי לחזור...לבסוף, לאחר לחץ מצד אשתו והבן עצמו, הוא עושה את הדבר הנכון ומשחרר. וזה בדיוק הקטע הקשה- להתגבר על כל הפחדים והחששות, ולאפשר. לשים הכל בצד, ולתת להם ללכת להשיג לעצמם כמה חוויות חדשות בסיפור הזה שנקרא "חיים".לתת להם לצעוד בדרך שלהם וללקט את העלים שלהם.

 אז ממה יש בדיוק לפחד, אתם שואלים? ובכן,אני עונה בשיא הרצינות- התייבשות, הכשת נחש, עקיצת עקרב, פדופילים, נפילה לתהום, טביעה, הרעלת מזו, אירוע פח"ע, שריפה, ותאמינו לי- הרשימה עוד ארוכה (והופכת להיות, אולי, קצת לא שפויה).

ואת כל זה הצלחתי לשים בצד ואני שמחה על כך. כי המחנה הוא הרי  רק סנונית ראשונה. יהיו עוד הרבה דברים שהיא תרצה לעשות  ואני אצטרך להתמודד עם הרצון שלי לאפשר ולהאמין שהכל יהיה בסדר אל מול התגובה האינסטינקטיבית שלי- להיות חרדה מכל מה שרק עלול להשתבש.

בדבר אחד אני בטוחה לחלוטין- הולכות להיות כאן הרבה דמעות...

ומהיום אני, רשמית,  אמא לבת טפשעשרה (עם כל המשתמע מכך). חגגנו יומולדת 10 ביום כיף, רק היא ואני (לבחירתה). אני מוחמאת מכך שהיא רוצה לבלות איתי ויודעת בסתר ליבי שלא רחוק היום בו היא תעדיף להסתובב עם חברות במקום עם אמא שלה. אבל בינתיים היא עדיין הילדה הקטנה שלי, אפילו שהיא כבר בת עשר. ואני נהנית מההתרפקויות האלה, מהשיחות הקטנות, מהחיבוקים, מה-I love you mom, כל עוד זה נמשך ומקווה שנעבור את גיל ההתבגרות בשלום ונישאר חברות (או במילים אחרות- אני מאד מקווה שהיא לא תהיה מרדנית כמוני...)

נשיקה ישראלית

אני מוכרחה להודות, אני נשקנית די סדרתית, ולמען האמת, לא כזו סלקטיבית – גבר או אישה, מבוגרים או צעירים, בעיר או בדרך מהירה, דבר מוביל לדבר, וזה פשוט קורה. יש לי נטייה להיתנשק עם הרכבים שנוסעים לפניי. אני לא תמיד יודעת איך זה קורה פתאום שהם נוסעים כל כך לאט ואני מהר, איך הם עוצרים כשאני ממשיכה ליסוע ואיפה בדיוק הראש שלי היה כשכל זה התחולל. זה פשוט קורה בבום שאני לא יכולה למנוע (או אולי בעצם כן, אם אתאמץ ממש חזק).

רק בשנה וחצי האחרונות יש  שני מקרים שאני זוכרת. נשיקה אחת עם איזה זקן חביב, שקרא לי "בינתי" כל הזמן והרגיע אותי שהעיקר שאני בסדר...ואחת עם איזה סטודנט חמוד שהיה בדרך למיבחן באוניברסיטת בר-אילן. בשני המקרים האלו הייתי סופר מנומסת. התנצלתי ארוכות ואפילו התקשרתי למחרת כדי לראות שהכל בסדר (הסבא אמר שאין בעיה והסטודנט אמר שכואב לו הצוואר ושהיה לו קשה במיבחן).

תמיד כשזה קורה אני מרגישה נורא עם עצמי ולבסוף משכנעת את עצמי שזה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע ושזה כנראה  wake up call שהייתי צריכה לקבל, ומבטיחה לעצמי לתת יותר תשומת לב לכביש ולא לדברים אחרים, ולא לעולל א זה שוב, לא לעצמי ולא לכל המסכנים שמסביבי. א-ב-ל, איכשהו, זה תמיד קורה לי שובL

אז למה התגובה שלי בכל התאונות הקטנות הללו לא התקרבה בעוצמת הרגש שלה לנשיקה שאני קיבלתי  בעצמי השבוע?

זה היה בוקר די חיובי, שימשי כזה, בוקר נחמד של יום שני בשבוע. שרתי עם הרדיו בדרך לעבודה, חשבתי על כל מיני דברים שאני צריכה לעשות כשאגיע, ועל עוד כל מיני דברים שאני צריכה לעשות כשאלך, ופתאום – בום! מישהו נתקע בי מאחורה!  נשיקה ישראלית-רוסית חצופה שלקחה ממני ברגע את השליטה על הגוף שלי (הוא פשוט לא הפסיק לרעוד והעיניים שלי לא הצליחו להפסיק לדמוע והריאות שלי לא כל כך מילאו את תפקידן בקטע של הנשימה). אני לא מצליחה להתאפק ושואלת את הבחור הצעיר שנכנס בי ושיבש לי את היום- לא ראית שיש רמזור אדום??- ואח"כ, אחרי החלפת פרטים יבשה, אני מטיחה בו בעיניים דומעות מאחורי משקפי שמש סגולים- אפילו סליחה לא אמרת (פולנייה...). והוא מטיח בחזרה (ר' בהטעמה רוסית)- אמרתי מצטער, קורה, מה את רוצה שאני אעשה?.

האמת היא, שאם בכל הפעמים בהן אני "נישקתי" הייתי מקבלת תגובות כאלה, המצפון שלי פשוט לא היה עומד בזה יותר, הייתי מתרסקת. אז אולי זו הקארמה שלי שגילגלה את זה בחזרה אליי. אבל הקטע של השליטה (שזה קטע חזק אצלי) שנלקחת בשנייה כשמישהו עושה משהו לא צפוי כזה, זה מה שבעצם הטריד/הלחיץ אותי יותר מכל. המחשבה שבשנייה אחת הכל יכול להיגמר. שברגע אחד אני יכולה לתת חיבוק לילדים שלי ולצאת לדרך מאושרת, ורגע לאחר מכן אני יכולה למות. פשוט למות. ומה לעשות, זה קצת מפחיד. וכל בום, אפילו במהירות נמוכה, מחזיר אותי אל התאונה ההיא, שכל פעם אני בטוחה שהתגברתי עליה, אבל כל אמבולנס שעובר לידי, וכל רכב מעוך שעומד בצד הדרך וכל כתבה בעיתון מחיים אותה מחדש.

כל הגוף עדיין כואב, גם מהמכה וגם מהפחד שהשתלט לי על כל השרירים.

הוא לא יודע מה הוא עשה לי בשנייה אחת של היסח הדעת.

כנראה גם אני לא ממש.

על שינה (או על פיספוס החיים)

אני אוהבת את הלילה.

אני אוהבת את השקט של הלילה.

ובעיקר, אני אוהבת את הלילה לבד. כשכולם ישנים ושקט מסביב (סוף סוף שקט!) ויש לי את כל הבית רק לעצמי. זה בערך הזמן היחידי שיש לי עם עצמי, אז למה לבזבז אותו על שינה?...

אולי זאת הסיבה לכך שמיד כשראיתי את הספר "שינה" של הרוקי מורקמי אספתי אותו אל חיקי וחיכיתי כבר לרגע הנכון להתחיל לקרוא אותו.

מדובר בסיפור קצר עם איורים מיוחדים בלבן-שחור-כסף ומעניינים מאד בזכות עצמם, ולמרות שהקריאה עצמה אינה אורכת זמן רב, העלילה, ובעיקר הסיום, ממשיכים ללוות את המחשבות.

העלילה מתרחשת ביפן, אך באותה המידה היתה יכולה להתרחש בכל מקום ולכל אחד (חלק מהגאוניות של הסופר).

גיבורת הסיפור היא אישה בת 30, נשואה לרופא שיניים, אם לילד. שיגרת חייה מאד מונוטוניים- בבוקר היא עורכת קניות ומכינה ארוחת צהריים, אחר הצהריים היא הולכת לשחות, חוזרת הביתה כדי לקבל את פני בנה ולהכין ארוחת ערב לו ולבעלה. חייה כאילו עוברים על ידה תוך כדי מילוי פעולות פשוטות שחוזרות על עצמן במכאניות יום אחרי יום אחרי יום.

עד שלילה אחד היא מתעוררת מתוך ספק חלום ספק הזייה (או טראנס, כפי שהיא מכנה זאת) ומאותו הרגע אינה יכולה לישון עוד.

שבעה עשר לילות ללא שינה.

ודווקא בלילות האלו, היא מגלה את עצמה מחדש. את אהבתה לספרים (היא קוראת את "אנה קרנינה" שוב ושוב ובכל קריאה מגלה רובד חדש), את תשוקתה לשוקולד (שלא אכלה מאז נישואיה בגלל בעלה),  את החיים שהיא לא חיה מאז שהתחתנה והפכה לאם. את כל התענוגות שהיא החמיצה.

והיא לא עייפה!!!

היא מתבוננת בבעלה בשנתו והוא נראה לה מכוער לאין שיעור, מתי התכער כל כך? וגם בבנה, שהיא אוהבת, היא מתבוננת ארוכות ונעצבת מן המחשבה שיום אחד היא תבוז גם לפנים שלו.

סוף הסיפור קצת מטריד והקורא נותר עם התחושה שמשהו מאד לא בסדר, אבל המשמעות של הסוף נתונה לפרשנות אישית.

וזה מזכיר לי סיפור שהתחלתי לכתוב לפני שנים רבות על בחורה שמוצאת את עצמה מסתדרת ללא שינה, והיא מרגישה שהיא מתפתחת לשלב קיומי גבוה יותר. עם הזמן היא מגלה גם שאין לה צורך לאכול. מן הסתם, הקשר עם אנשים אחרים, "רגילים" הופך לטירחה עבורה. את כתיבת הסיפור הזה לא השלמתי אף פעם כי הסוף הבלתי נמנע דיכא אותי בזמנו.

אני צריכה לפגוש את הרוקי מורקמי לאיזה דרינק, אולי נגלה שיש לנו עוד כמה רעיונות דומיםJ

ואסיים במשפט שאני אומרת לכל מי שרואה אותי מפהקת ואומר שאני צריכה לנסות לישון מוקדם יותר... – "שינה היא לחלשים".

לילה טוב!

על ריחות וזכרונות

יש רגעים מסוימים שנצרבים בזיכרון. כמו תמונה מתוך סרט. עם הסאונד הנכון ברקע, התפאורה, הניצבים, הריחות. סצינה שלמה שמורצת אצלנו בראש כל פעם מחדש כשאנחנו נזכרים.

כמו היום המאושר ההוא שבו ראיתי את הדופק של מאי מפעם בתוכי- הנסיעה לרופא, השיר של U2 שהתנגן ברדיו, ענני הנוצה היפים ששטו בשמיים, הנקודה הקטנה הזו על הצג שחיכיתי לה כל כך - הכל חי בי מחדש כשאני נזכרת.

אושר.

או היום שבו היא התחילה לרוץ פתאום, בגיל 11 חודשים, אפרוחית בלונדינית תכולת עיניים, מסתובבת בבית כשרק חיתול לגופה, 40 מעלות חום אחרי אמבטיה צוננת, ולמרות החום היא שמחה ועליזה, אורחים לשולחן חג השבועות בדרך, ריח המאפים ממלא את הבית, מאה שירים ראשונים ברקע, והיא עושה שישה צעדים, מסתכלת עלינו, מחייכת, מנפנפת בידיים, ונוחתת על הטוסיק. ואז ממשיכה, ומאז לא נחה לרגע.

אושר.

ויש גם את הרגעים שהמוח שלנו מוחק מהזיכרון, כאילו לא קרו מעולם, וכשאנחנו משחזרים אותם אנחנו מבינים שהמוח שלנו נהג בחכמה כש"החביא" את התמונות האלו אי שם במעמקי הזיכרון.

קלמנטינות.

אף פעם לא סבלתי את הריח שלהן.

משום מה, תמיד כשמקלפים קלמנטינה לידי, גל חום מוזר שוטף את גופי, ואחריו באה בחילה עזה.

פשוט כך.

במהלך קורס "פסיכולוגיה תעשייתית" שלמדתי, כל הנושא של התניות קלאסיות עורר אצלי דחף לנסות להבין למה אני נרתעת מקלמנטינות ומפירות הדר, לא רק כשאוכלים לידי, אלא אפילו מעצם המחשבה עליהם. איזו התניה אני עברתי. שיטוט וחיפוש בזיכרון (שלי ושל אמא שלי) גרמו לי להציף איזושהי תמונה עמומה של איש זר עם ידיים מאד גדולות וחמות שמשוטטות לי בין הרגליים ומחפשות קלמנטינה.

אני ילדה קטנה. בת ארבע או חמש. הלכתי עם כל החברים מהשכונה לשכונה אחרת, לשחק עם חברים מהגן. פעם זה היה מקובל, להיות כל היום בחוץ, לשחק עם ילדי השכונה, לעלות הביתה רק לארוחת הערב או רק כשאמא קוראת מהחלון.

בזה אחר זה החברים הלכו מסיבה זו או אחרת, ופתאום מצאתי את עצמי לבד, בשכונה רחוקה מביתי, כשכבר חושך מסביב. אז התחלתי לרוץ הביתה, קצת מפוחדת. ובאחד מהמבנים המיועדים לפחי הזבל הגדולים, בין בנייני המגורים, שם הוא חיכה, וקרא לי לעזור לו. הוא אמר שהוא מחפש קלמנטינות. אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך, ולמה לעזאזל הוא חיפש את הקלמנטינות שלו על הגוף שלי, אבל הייתי ילדה נבונה (כך כולם אמרו) ואיכשהו הצלחתי לשכנע אותו שבבית שלי יש המון קלמנטינות ושאני הולכת לרגע ושתיכף אחזור עם קלמנטינות.

ושוב רצתי הביתה, הרבה יותר מפוחדת.

אני, כמובן, לא זוכרת את כל זה, וגם לא את מה שקרה אח"כ- את זה שאבא שלי רץ לשם ופוצץ אותו במכות, את החקירה שעברתי עם פסיכולוגית ילדים במשטרה, את הבדיקה הרפואית שעברתי. כלום.

במשך כעשרים שנים המוח שלי מחק את הזיכרון הזה. ואני חייבת להודות שיש לו סיבה ממש טובה (נפלאות מנגנון ההדחקה).

ועכשיו (בינגו) אני יודעת שזה קרה, ויודעת טוב מאד למה ריח קלמנטינות עושה לי רע, ויודעת גם שמאי שלי הגיעה לגיל שהיא מתחילה להסתובב לבדה מידי פעם, ושפדופילים תמיד יכולים לחכות בפינה. יודעת, ולא יודעת מה לעשות עם זה.

נכון, היא עם סלולרי, מה שלי לא היה בתור ילדה, והיא מתחילה להסתובב לבד בגיל הרבה יותר מבוגר (כמעט 10) והיא נבונה וחריפה והכל, ועדיין-  הגוף שלי בחרדה בכל פעם שהיא הולכת לאנשהו, ואני נרגעת רק אחרי שהיא חוזרת והכל בסדר.

לא רוצה להכניס בה את הפחדים שלי, לא רוצה להרוס לה את התמימות, אבל גם חייבת שהיא תדע על כל הסכנות שקיימות. על כל האנשים הרעים שיכולים להיות שם בחוץ.

מן מצב עדין של רצון לאפשר חופש מצד אחד ולעטוף בצמר גפן מצד שני.

אני לא תמיד אוכל לשמור עליה מפני כל תחלואי העולם, ברור לי. אבל דבר אחד אני יודעת בוודאות- כמו לביאה טורפת (עד כדי מטורפת) אני אלחם במי שרק יעז להתקרב ולפגוע בגורים שלי. אבל רק שלא יבקשו ממני לקלף להם קלמנטינה. בזה אני לא בטוחה שאוכל לעמוד.

כבר לא sweet sixteen plus 20

  עוד שנה עברה.

הבלוג שלי חוגג שנה להיווסדו, ואני כבר לא sweet sixteen plus 20 כי אם בת 37.

אז מה הקטע הזה של הדיכדוך שתקף אותי  בערך חודש לפני יום ההולדת? זה לא משהו שחוויתי לפני ימי הולדת קודמים. למעשה, התופעה המציקה הזו התחילה רק זה מיום-ההולדת הקודם. כאילו שהמסלול הזה שהולך ומתקרב לקראת הארבעים  קצת מלחיץ. אבל למה, בעצם? זה לא שלגיל יש איזו משמעות מבחינתי (כרגע, בכל אופן). אני לא ממש מרגישה 37 (ואם להאמין לכל אלו שאומרים שאני גם לא נראית 37, אז מצבי אפילו עוד יותר טוב...).

אני חווה את התהליך הזה בלית ברירה, כי אין לי מנוס מפני עצמי... נשאבת ללופים מחשבתיים על הגיל, ועל הכיוון שלי בחיים, ועל מה יהיה השלב הבא מבחינת הקריירה, ועל האם אני רוצה או אפילו לא מסוגלת לחשוב על ילד רביעי... ואז מגיע לו יום ההולדת, ואני מוקפת בכל כך הרבה אהבה מהמשפחה, מהחברים, מהעולם (זה תמיד מפתיע אותי מחדש, כל האהבה הזאת, כאילו באמת אוהבים אותי כל כך הרבה אנשים בעולם?) ואז הכל פשוט חוזר למסלולו.

אני חושבת שזה לא קשור לגיל עצמו אלא לסיכום השנתי הפרטי. מעין חשבון אישי שעושים דווקא ביום הולדת. זו מן נקודת זמן למחשבה על כל החלומות שעוד לא הגשמתי. אז נכון, באות כל החברות הטובות ואומרות לי- על מה לעזאזל את מתלוננת? ומונות את כל מה ש"השגתי" עד עכשיו. והן צודקות. באמת השגתי הרבה דברים. אבל מה עם כל הדברים שלא? מה עם כל החלומות שעדיין לא קרו? מה עם כל אותם הדברים שלא השתנו? זאת אומרת שעברה עוד שנה מהחיים שלי בלי שהגשמתי חלום. ומכאן נובעת העצבות הזו שתוקפת אותי.

לא כאן המקום לפרט בדיוק באילו חלומות מדובר, אבל לאחר מחשבה עמוקה, הגעתי להבנה שהכל מתנקז אל אותם החלומות הבילתי מוגשמים.

לפעמים החיים שואבים אותנו ואנחנו לא מצליחים להרים את הראש מעל השוטף ולעשות משהו עם החלומות האלה, אבל אני חושבת שכדי לחסוך לעצמי חודש של דיכאון יומולדת בשנה הבאה, אני אתחיל כבר מעכשיו לעבוד לפחות על אחד הדברים שיש לי ברשימה הפרטית ולהספיק לעשות עליו V גדול עד יום-ההולדת הבא.

לפעמים חלומות מתגשמים, אומרים, אבל  רק אצלנו בידיים הכוח לגרום לזה באמת לקרות.

ובנימה קלישאתית-משהו זאת, יום הולדת שנה שמח לבלוגJ  ואל תשכחו את החלומות האמתיים שלכם!