אנשים שאין להם ילדים אולי לא יבינו את הפנטזיה המטורפת שהייתה לי אשר כללה ים, ספר, שקט ושלווה.
כשאתה הורה, כל ביקור בים מלווה באריזת חצי בית, בניסיונות נואשים לשכנע את הילדים שהם יכולים לבנות ארמון בחול לבד בזמן שאתה מנסה לשבת בנחת, בדאגה שאף אחד לא יטבע ולא ילך לאיבוד, ובהרבה הרבה לכלוך ועייפות כשחוזרים לבסוף הביתה.
בשנים הראשונות להיותי אמא עוד גיליתי אופטימיות, ולפני כל הליכה לים נהגתי להכניס גם ספר לתיק. שיהיה. בשלב מסוים הבנתי שזה די מטומטם מצידי להמשיך עם האופטימיות הזו, וכי הסיכוי שלי לקרוא מילה מהספר היא אפסית על גבול השלילית, וזה השלב בו הפסקתי להכניס ספר ל"תיק-ים". זה גם השלב בו נולדה הפנטזיה: ים. לבד. ספר. שקט. גלים. עיניים עצומות. רוח נעימה. שקט. בלי לרדוף אחרי אף אחד עם ענבים/מלון/אבטיח, בלי לפצל את עצמי לשלושה כיוונים ולוודא שאף אחד לא נעלם מתחת לאיזה גל, נעקץ ע"י מדוזה או סתם הלך לכיוון ההפוך, בלי להיות אמא של, בלי להיות דבר. רק אני והים.
שנים לאחר שהפנטזיה נולדה הזדמנו לי כמה ימי חופש בין עבודה לעבודה, והחלטתי, לאחר שסילקתי את רגשי האשמה, שלא יקרה כלום אם הילדים ילכו כרגיל לקייטנה, ואני אלך עם עצמי ל...ים.
איזו קלילות. תיק קטן, מעמיסה את עצמי, נוסעת בשביל עפר לחוף מבודד, יורדת במדרון תלול, פורשת את הלונגי וחושבת לעצמי- אני כאן, ונושמת את השקט והשלווה שרציתי.
אני נשכבת וקוראת בנחת את הספר שהבאתי, אח"כ מתיישבת ומסתכלת על הנוף, קמה לסיבוב קצר, ומתחילה לחשוב על כל מיני דברים שאני צריכה לעשות...אולי שקט ושלווה זה לא בשבילי?... אני משכנעת את עצמי להירגע ופשוט לא לחשוב. הסופר הצרפתי פול ואלרי אמר פעם: "הטרגדיה הגדולה ביותר של בני האדם היא בכך שאין להם בלם שיכול לעצור ברגעי הצורך מחשבה כלשהי או אפילו את כל תהליך החשיבה". זו באמת הטרגדיה שלי. חוסר היכולת פשוט לא לחשוב.
השקט והמחשבות (על זה שאני צריכה להפסיק לחשוב) מופרים ע"י ארבעה ח'ברה צעירים שמתמקמים לידי עם הרבה מצברוח, מטקות ומנגל.
הדיון שלהם על מי יקבל את הסטייק האחרון (לא ברורים לי השיקולים למה זה נחשב בעיניהם הסטייק הכי טוב) מעייף אותי ואני קמה ומתקדמת לעבר סלע שמזדקר מתוך הים. כל כך יפה להתבונן בגלים מתנפצים עליו. לפתע יש בי דחף משונה להתיישב עליו. אז אני נכנסת למים וצועדת לכיוון הסלע. הגלים קצת מפחידים אותי, אבל אני מגיעה אליו ומתיישבת עליו ומרגישה כאילו כבשתי את האברסט. למשך כמה רגעים יש בי תחושת אושר עילאית, כל כך כיף לי על הסלע הזה לבד. אני אוהבת את האצות, אני אוהבת את הגלים, אני אוהבת את הרוח שמעיפה לי את השיער. אני אוהבת את הסלע הזה. אבל אז פתאום מתנפצים על הסלע גלים קצת יותר גבוהים ואני נכנסת לחרדות ותוהה אם הילדים הרעשנים ישימו לב שהשכנה המתבודדת שלהם נבלעה ע"י גל ויבואו להציל אותי. אחרי שאני לוקחת שליטה על עצמי ומסדירה נשימה, אני מחכה לשנייה שבה הגלים נסוגים, ומגייסת את כל האומץ שבי לרדת מהסלע ולחזור לחוף המבטחים...
הים ואני חברים, אבל רק כשאני במקום שלי, על החוף, והוא במקום שלו. בלי לנגוע בי, בלי לנסות לקחת אותי, כמו אז, כשהייתי ילדה קטנה ולא יכולתי להתנגד למערבולת שמשכה אותי לתוכה. כנראה יש טראומות שימשיכו ללוות אותי עד סוף ימיי. אפילו שאני מודעת לכך שזה עניין של בחירה. אני בוחרת לזכור ואני בוחרת להמשיך לפחד שזה יקרה שוב, לי או ליקרים לי, אחרת, אני בעצם עושה un do למה שהיה, וזה לא אירוע שאני מוכנה לבטל.
אחרי כמה שעות של בהייה, קריאה, התנתקות ממחשבות, ואושר עילאי על כך שאני ממש עושה את זה בהצלחה (ולא נותנת לקוצים שלי לקחת אותי הביתה), פתאום משהו מסתיר את השמש, ואחרי כמה שניות זה נוחת עליי- מצנח רחיפה. אם הייתי רווקה, הייתי מתייחסת לזה כאל האביר שהגיע, רק במקום שיהיה רכוב על סוס לבן הוא מרחף על כנף כחולה. אבל אני לא. כבר הרבה זמן תכננתי להתנסות במצנחי רחיפה. ופתאום אני יודעת בדיוק מה אני הולכת לעשות ביום החופש הבא שליJ
