קטנות על החיים

כבר לא לוחשת לתינוקות...

באחד  הימים, בדרכי חזרה מהעבודה, עמדתי ברמזור אדום ודרך המראה הקידמית קלטתי ברכב שעמד מאחורי אמא שרוכנת לסל-קל במושב שלידה, שרה, מצחיקה, עושה פרצופים, שקועה לגמרי בדבר הקטן והחמוד (אני מניחה) שהציץ אליה משם,  וזה היה מחזה מקסים לראות מהצד, ובשניות הספורות האלה בהן התבוננתי בה הרגשתי שאני מכירה אותה ואפילו אוהבת אותה, כי הרי זו בדיוק אני לפני כמה שנים...אבל זה גם הציף בי געגוע ענק למשהו שאני כבר לא אעשה יותר עד שאהיה סבתא, כנראה, וזה היה לי עצוב לרגע.

בנסיבות אחרות (שלא ניכנס אליהן כרגע) אני חושבת שהייתי בוחרת ללדת לפחות עוד שני ילדים (ורק שלא תשמע אותי דודה שולה, שבכל שנה ביום ההולדת עדיין מאחלת לי תינוק נוסף כדי ש"השולחן לא יתנדנד"), אבל אני אאלץ להסתפק בשלושת החמודים שלי ואת כל האהבה העצומה והרעב שנשאר בי לתינוקות אני אעניק לילדים שלהם, ועד שזה יקרה- תמיד יש אחיינים וגם תינוקות של אחרים J

לחישות ותפילות

אתמול ביקרתי מישהי יקרה לי שנמצאת כרגע במקום בו הזמן כאילו עצר מלכת, מקום בו האנשים נמצאים במעין פסק זמן מהחיים, מהחוקים, מהמוסכמות החברתיות.

מקום עצוב.

אחת החברות שלה שם רצתה לשיר לי שיר, ואני, מבין שתי האופציות שהציעה לי, בחרתי ב"שיר למעלות". וברגע שהיא עצמה את עיניה ופתחה את פיה והתחילה לשיר, אני לא יכולתי לעצור את עצמי ועיניי נמלאו דמעות. השירה שלה כל כך ריגשה אותי! בחורה צעירה ויפה עם קול גדול מהחיים, קול שנושא אותך אל מקומות רחוקים, אל מקומות יותר טובים. ופתאום כאב לי נורא על כל מי ששם, במקום ההוא, ורציתי רק שיהיה להם טוב. אז חיבקתי חזק את זו שבאתי לבקר, וחיבקתי גם את מי שהנעימה את זמננו בשיר, וכדי לצאת מהדמעות של עצמי עברתי לשירי פורים.

הגעתי לביקור עם משלוח מנות וכל מיני אביזרים היתוליים, ויצאתי עם הרבה מחשבות על שברירותם של החיים.

מתנת יומולדת

כבר עברו כמה חודשים מאז שהצטרפה אליי השותפה החדשה לחיים (הלוא היא דלקת המיפרקים). ואני לומדת לחיות איתה בשלום תוך התמדה על טיפול נכון והצבת גבולות לעצמי. כשאנשים אומרים/שואלים "מתי את מספיקה?!" זה משמח אותי לדעת שבעיני אחרים אני עדיין נתפסת כטורבו של עשייה, למרות שמבחינתי הייתי רוצה להספיק הרבה יותר...אבל אני לומדת לכבד את הגוף שלי ולזהות מתי קשה לו וכואב לו, ולהאט את הקצב. כבר לא מתעלמת מהאיתותים שלו, אלא מפסיקה ונחה כשצריך. מסתכלת על הידיים שלי, אלה שכעסתי עליהן במשך זמן רב, ואני בוחרת להפסיק לכעוס, כי אלה הידיים עושות הרבה דברים יפים ומשמחות הרבה אנשים. אז לאחר תקופת "ברוגז" בה הרגשתי מאוכזבת ונבגדת ע"י הגוף שלי, אני משלימה איתו ואוהבת אותו כמו שהוא, וכמתנה לעצמי לגיל 40 אני מחליטה שהידיים שלי צריכות משהו חדש לעשות בזמן החופשי שאין, ונרשמת לשיעורי גיטרה...

ואפרופו 40- זה לא כואב.