חמש שנים בלעדיה.

זה היה ל"ג בעומר לפני חמש שנים, הרגע שבו היא נפרדה מעולם החיים, ואני מתגעגעת נורא.
כל שנה, בדרך לאזכרה, אני חושבת שאולי הפעם אצליח להקריא משהו לזיכרה מבלי לבכות, לרעוד, מבלי להרגיש מוזר כל כך על שאני פה עומדת, והיא שם שוכבת, מתחת לאבן הוורדרדה מוקפת הפרחים. אבל לא, גם אחרי חמש שנים הכאב הוא אותו הכאב והגעגוע הוא אותו הגעגוע.
רציתי לשתף אתכם בסיפור שכתבתי לפני 5 שנים. קריאה נעימה, ובידקו את עצמכם- כי גילוי מוקדם יכול להציל חיים!
לזיכרה של איריתוש.

סוף הסיפור / ליבנת גוטליב - מאי 2010

"אתה מפחד?", פנתה אליו לאחר דממה ארוכה.

בדרך כלל היו תשובותיו אופטימיות,מלאות תקווה, נחושות. היה מסתכל בעיניה התכולות הגדולות ומבטיח שבקרוב כל זה יהיה נחלת העבר. שיהיה בסדר. שהיא לא צריכה להתרגש מהסטטיסטיקות. שהמקרה שלה הוא 100% הצלחה.

הפעם הסתפק ב"כן" לקוני והיא, מצידה, לא המשיכה לשאול. האם כבר ידעה?

כל כך הרבה זמן היה לה כסלע יציב, שמר על נפשה, גונן. בעיקר אהב. נחוש היה שלא לתת לפחד למצוא מקום בעיניה. לא רצה שהיא תלך עם אותו מבט מבוהל שהקיף אותם מכל עבר.  יותר מידי נשמות מפוחדות סבבו אותם בתקופה בה נלחמו במחלה הקשה. כל כך הרבה אנשים שהכירו במסדרונות בית החולים הקר, בקבוצות התמיכה, שהלכו ויצאו מחייהם לפי איזשהו הגיון לא מובן. לא רצה שגם היא תהיה כמותם, עם הפחד התמידי מפני המוות בעיניים.

כמה שעות לאחר מכן תאבד את הכרתה לשעות ארוכות. שעות בהן כבר לא יתפלל לנס, רק ייחל לכך שגופה החלש לא יסבול יותר מידי עד שיושמע האקורד האחרון במנגינת חייה.

הוא יושב לצידה.מלטף את פניה החיוורות. לא יודע אם היא כלל שומעת אותו, אבל קולו המרגיע ממשיך ללוות אותה. האהבה הגדולה של חייו. מידי פעם יוצא לענות לשיחות טלפון מחברים ומבני משפחה מודאגים. מסביר, בהשלמה ספוגה בכאב דוקרני, שלרופאים לא נותר עוד דבר לעשות, ושזה יכול לקרות בכל רגע, ומיד חוזר להיות שם בשבילה.

כבר שנים שהוא שם בשבילה. את עצמו שם במעין המתנה ארוכה. רק לא לחשוב יותר מידי. רק לא להתפרק. אם יעיז לתת לזה פתח, הכל יתרסק.

אהבה שלי. מה עושים עכשיו?. יודע שזה הסוף. יודע שהיא כבר בין שני העולמות. אבל מה יהיה? מי ידאג לה כשלא יהיה לצידה? היא לא אהבה ליסוע לבדה למקומות חדשים, ואם לאחר שכנועים רבים נתרצתה, היה מצייד אותה במפה ובהסברים מפורטים. איך תמצא את דרכה כעת? ולמי ידאג הוא? לעצמו?

כבר תקופה ארוכה שלא ישן לילה שלם. תופעות הלוואי הקשות של המחלה הארורה הותירו אותה בסיבלה ביום ובליל. כל מאמציה שלא להעיר אותו לא צלחו. שנתו היתה קלה. גם בלילות היה שם בשבילה.

תמונות. כל כך הרבה תמונות רצות בראשו. הילדה היפה עם הכתב העגול המושלם. קלסרים שלמים  של חומר לימודי היה מצלם ממנה, עד שהבינה שלא רק את הכתב שלה הוא אוהב.

אוחז בידה הרפוייה. היד העדינה עליה ענד טבעת עם הבטחה לעתיד וורוד. תחילה טבעת אירוסין, שניתנה לאחר מחשבה ותכנון קפדני במהלך חופשה רומנטית, ולאחר- טבעת נישואין, שנשאה על אצבעה חמש וחצי שנים.

משהו בתמונה הזו פשוט לא מסתדר לו. צריך היה לשבת לידה בחדר כזה בבית חולים, תשושה לאחר לידה, כאובה אך מאושרת, תינוק טהור צמוד לשדה.

 אך לא. בתמונה הזו אין שום תינוק. רק מוות מרחף בחדר. מוות לא קרוא. מוות בטרם הספיקה לחיות ולתת חיים. 

אהבה גדולה שלי.  הכל נקטע. בסיפור שלנו ישארו יותר מידי דפים ריקים. כל כך הרבה חוויות שטרם נכתבו וכבר לא יצאו אל הפועל. את הטיול שתיכננו לפני שהכל התחיל, כבר לא נעשה אף פעם. את פרק סיום הסידרה ששנינו אוהבים כבר לא נראה ביחד. השיחות הארוכות המדהימות, על כל דבר שבעולם. כל כך הרבה מילים שכבר לא תאמרנה. הכל עצר מבלי שנגמר. כל כך הרבה חוסר בילתי נתפס ישאר.

געגועים. כאב. זעם.

לא, לא לתת לראש לנדוד לשם. לא עכשיו. להיות כאן בשבילה. עד הסוף.

כבר אמצע הלילה. פורש מזרון על רצפת החדר המאובזר בציוד רפואי ונשכב בעיניים פקוחות. גופו דרוך. רק שלא תסבול. כמה אפשר לסבול?.

נפש עדינה שלי. נפש טהורה. כל המלאכים בלבן במחלקה האונקולוגית מאוהבים לגמרי בילדה הזו. הוא לא מופתע.

בבוקר תיתן בו מבט אחרון בעיני הכחול-ים שלה, תיקח נשימה ארוכה, ותחדול.