חופש פיצוץ (או פשוט לימונים)

ארקדי דוכין, באלבום המופת "רדיו בלה בלה", מתקשר לרדיו כדי לא לומר דבר. "אין לי מה להגיד", הוא אומר לקריין. "ריק לי".
וגם לי ריק.
אבל ריק מוזר. כי דווקא יש לי כל כך הרבה מה להגיד בימים טרופים אלו של לחימה ("צוק איתן"), אבל נראה שכולם פשוט אומרים/צועקים כל הזמן, ויש עומס של רגשות שליליים באוויר, והכל ביחד יוצר אצלי תחושת ריקנות עמוקה. הרשתות החברתיות מלאות בהתלהמות ובהסתה. כמה הודעות! כמה מילים! כמה מידע שאף אחד לא ממש צריך! ואנשים כמו עדר- מעבירים הלאה, בכל הקבוצות, כי אמרו. חלק (מעטים מידי) קוראים להפיץ אור ואהבה, חלק מייעצים לראש הממשלה מה צריך לעשות (אלה שיודעים הכי טוב). כל כך הרבה תוקפנות כלפי כל מי שהעז לצייץ לא בטון הנכון, שהכל נהיה מעין מערבולת מפחידה. השפיות נעלמה... מבקשים ממני לקרוא פרקי תהילים. מבקשים ממני להחרים בתי עסק, אומנים או סתם אנשים פרטיים. מבקשים ממני לצחוק מאינספור תמונות ובדיחות לא מצחיקות על המצב. מה נהיה פה?? אז אני בעיקר משתבללת ושומרת את המילים שלי לעצמי, וגם את הרגשות האמתיים שלי לעצמי, כי בעבודה צריך להתרכז ולעשות את כל המשימות בלו"ז, כאילו אין מלחמה שם בחוץ, ובבית צריך להיות תמיד בשליטה ולשדר לילדים שהכל יהיה בסדר, מתישהו, בסוף. אז אני כותבת. כי כשאני כותבת, אני פשוט אני, בלי מסיכות.  

נו, אז איפה האזעקות תפסו אתכם? אנחנו כבר חווינו אזעקה בזמן נסיעה, ברי ואני. ת'אמת? לא נשכבנו בצד עם ידיים על הראש כמו שצריך (אולי בגלל הפתעה שזה קרה, אולי כי חשבתי על הבגדים הלבנים שאני לובשת, אולי ...)- מישהו באמת עושה את זה? פשוט עמדנו מחוץ לאוטו, אמא ובן, שטח פתוח מסביבנו, ומעלינו יירוט בשמיים. כיפאק-היי כיפת ברזל. וחווינו עוד אזעקה כשאנחנו מחוץ לבית, מאי, ילי ואני. פצחנו בספרינט שהשאיר אחריו ענן אבק עד לבניין הקרוב כאילו חיינו תלויים בכך (אה, הם באמת היו תלויים בכך), והספקנו להגיע בזמן לחדר מדרגות (לשמחתנו לא נעלו את דלת הכניסה לבניין), ולשמוע את הבום בדופק מואץ ממקום בטוח.

ה-ז-ו-י. ועוד הרבה סיטואציות הזויות מביאה איתה המלחמה הזו- אזעקות באמצע ישיבות, אזעקות באמצע הביס, אזעקות באמצע מקלחות קצרות (אמבטיות כבר לא בלקסיקון מתחילת המבצע...), אזעקות באמצע פיפי.......אז זהו, שלא ככה דמיינו לעצמנו את הקיץ שלנו...

ופתאום פרץ של געגעוע לאריק איינשטיין. כמה הייתי רוצה לשמוע ולראות אותו עכשיו שר בקומה זקופה "שיר ישן נושן, שיר של חיילים, החוזרים אחרי הקרב...". במדינה הקטנטונת שלנו תמיד מישהו שר את זה קודם.

וכבר בא לי להקיא מרוב לימונדה שאני נאלצת לשתות בכמויות. הייתי מעדיפה שיתנו לי אפרסקים, או דובדבנים,  אבל במקום זה אני תקועה חזק עם לימונים.
אז אין מחנה קיץ של הצופים? נבנה מחנה פרטי בסלון.

אז אין חשק לאפות כשהטלוויזיה דלוקה ומשדרת אינסוף שידורי חדשות, על עוד הרס ועוד יתומים ואלמנות? נאפה, לא בשביל לרומם את הנפש שלנו, אלא בשביל החיוך של כמה חיילים בשטח שיטעמו וירגישו בית, גם אם לכמה רגעים ספורים.

 

לימונים, לימונים, כל עוד אתם פה- אנחנו נמשיך לעשות מכם לימונדה, כי אין ברירה אחרת באופק הנראה לעין...

לילה טוב ונטול אזעקות. רות, סוף.