לפעמים מפתיעה אותי המהירות והחדות בה אנחנו עוברים בין מצבים וחוויות שנמצאים בצדדים שונים ומנוגדים של הסקאלה. וזה קורה כל הזמן! רגע אחד אנחנו על גג העולם, מאושרים במלוא העוצמה, ורגע אחרי, ללא שום הכנה, אנחנו הכי למטה שיש, מקבלים תזכורת לכך שהכל שברירי ושאחרי כל עלייה יש גם ירידה.
לפני
כחודש חגגנו למאי שלנו בת מצווה שהיתה בדיוק כמו שרצינו, לא פחות ולא יותר. מאי
הסתובבה זורחת עם החברות הרבות שהגיעו לאירוע ונהנתה מכל תשומת הלב שמוענקת לה,
ואני הסתכלתי עליה והייתי מאושרת בשבילה על החוויה הזו שהיא רצתה וקיבלה. לראות
אותה מברכת את האורחים בנימוס ובבטחון בברכה מקסימה שהיא כתבה בעצמה, לראות אותה שרה כמו
כוכבת, פשוט לראות את הפנים הקורנות שלה, כל אלו גרמו לי להרגיש האמא הגאה בעולם. מוקפת
במשפחה ובחברים קרובים קרנתי בעצמי והרגשתי הכי למעלה שיש.
והגלגל
מסתובב לו. שבוע וחצי אחרי האירוע, כשהמורה התקשרה ואמרה שמאי התעלפה ושאני אגיע
מהר, בנסיעה הקצרה מהעבודה לבית הספר (שהרגישה לי כמו נצח!) לא יכולתי להפסיק לחשוב על אלף ואחד תרחישים.
להיכנס לחדר המורים ולמצוא שם את מאי שוכבת חיוורת כמו סיד ולנסות להישאר רגועה ולחבק
אותה ולהבטיח שהכל בסדר- הכי למטה שיש. הדאגה והציפייה לכל הבדיקות שתצאנה תקינות
והמחשבות הטורדניות על, חלילה, מה אם לא...אוף, שונאת ימים כאלו. אבל הם מזכירים
כמה הכל שברירי ויכול להשתנות ברגע. כמו גם המעטפה עם הברכה הזו שקיבלנו באירוע,
תזכורת לכך שהכל ממש לא מובן מאליו-
בהתחלה
חשבנו שזה אולי קטע היתולי שמישהו עשה לנו, אבל אז שמענו מכמה חברים שהיה באירוע
מישהו שלא כל כך התאים לנוף החברתי, אז הבנו שכנראה זכינו לעשות מעשה טוב אפילו
מבלי שהתכוונו. לא יכולתי שלא לחשוב האם בשביל אותו אורח לא קרוא היתה זו הפעם
הראשונה שנאלץ לעשות כזה מעשה. האם זה היה ה"למטה" שלו, או שיש עוד הרבה
יותר למטה מכפי שאני יכולה לדמיין. אני רק מאחלת לעצמי ולכל האנשים שאני מכירה שאף
פעם לא נגיע למצב שנצטרך להיכנס לאירוע של מישהו אחר רק כדי ליהנות מארוחה חמה.
אבנים.
אבנים בכליות. שלי. מה קשור עכשיו?, אני שואלת, מאיפה הן צצו פתאום? לחץ? תזונה?
משהו אחר? ועוד לא אחת, שלוש! מדאיג? מוריד למטה? Big time. אבל לזכות בכרטיס להופעה של אבנים אחרות ולפגוש אותן מאחורי
הקלעים זה כבר מזל שאין לכל אחד כל יוםJ
וכך
אני מוצאת את עצמי עומדת בשורה אחת עם מיק ג'אגר ומחייכת למצלמה בחיוך הכי גדול
שיש (לא לפני שחתמתי על מסמך שאוסר עליי לפרסם את התמונה באינטרנט...עימכם הסליחה), יוצאת בהיי
מטורף מהמפגש (אפילו שלא הזדמן לי לשאול את השאלות שהכנתי מבעוד מועד...) ומתראיינת
לגיא פינס (חצי שעה ראיון וכמה שניות שידור...), ואז יוצאת בהיי עוד יותר מטורף
מההופעה המחשמלת שהם נתנו. מסקנות עיקריות: אין, פשוט אין גיל לרוקנרול. וגם "סקס, סמים
ורוקנרול"- זה עובד! יש הוכחות מוצקות... לא עניין אותי החום הלא אמתי או העובדה
שמוכרים בקבוק מים קטן ב-13 ₪ או זה שאני לבד...אני עם חיוך מטורף, מהופנטת מאיך
שג'אגר זז כמו ג'אגר (גם בגיל 71!), מרוצה מהעברית המצחיקה שלו, וטיפות הגשם שירדו
יחד עם זיקוקי סיום המופע הרגישו ממש כמו פינאלה מבויימת, דרמטית במיוחד. למחרת אני מגלה שעשו לי
פפארצי בהופעה והעלו לאינסטוש...איכשהו זה הגיע אליי דרך המעצבת שעיצבה לי את
השימלהJ
משעשע.
בהחלט
רגעים של למעלה שנותנים אדרנלין מטורף.
וכך
אנחנו ממשיכים את ימינו...קצת למעלה, קצת למטה, והרבה באמצע. צריך ללמוד להעריך
אותו קצת יותר, את האמצע, את הסתם שגרה. בלי זיקוקים וניצוצות, אבל גם בלי סירנות
ודאגות.
ומי
שלא היה במופע ורוצה לקבל תקציר, וגם סתם מי שרוצה לראות את "שניות
התהילה" שלי בגיא פינס...תעבירו לדקה ה 20:45:
http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1060643
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
וזה המקום ל-2 סנט שלכם...