אודם חדש, חברים ישנים

באחת החנויות שמאי שלי אוהבת, בעודה מודדת מכנסי סקיני חדשים, לכדה את מבטי נערה צעירה (בת 13 לכל היותר, להערכתי) שעל שפתיה היה מרוח אודם בצבע ורוד צועק. האודם היה מאד יפה לטעמי,  אבל מצאתי את עצמי תוהה ביני לבין עצמי למה ילדה בגילה צריכה לשים אודם בכלל, ואם כבר אודם, אז למה לה לבחור בכזה אודם חזק ולא באחד עדין, ואיך בכלל אמא שלה הרשתה לה לצאת ככה מהבית? או שאולי היא יוצאת ככה רק כשאמא שלה לא בבית? אבל אז האמא בעצמה יוצאת מתא ההלבשה ואני מבינה. הדבר היחיד שציער אותי הוא שהיה מדובר בבחורה שלמדה איתי בבית הספר היסודי, והיא היתה פעם ילדה חמודה ועדינה ועכשיו נראית קצת אחרת, והבת שלה נראית כמוה בדיוק.

לפגוש מישהו שלא ראית כל כך הרבה שנים זה קצת מרגש, כי זה מחזיר אותך אחורה לתקופה רחוקה, אבל על מה כבר אפשר לדבר עם בנאדם שלא ראית כל כך הרבה זמן? הרי לא תתחיל לספר לו את כל קורות חייך מזמן שנפרדו דרכיכם. ולכן הפגישות האלה יש מרגישות קצת מוזר. כל צד מסתכל על הצד השני, שולף מהזיכרון האחורי את התיוג שהיה לו עליו, ומתחיל לעשות לעצמו סדר בראש למידע החדש שהוא מקבל ואם זה מסתדר לו עם התיוג הקודם. לפעמים יש אולי פערים קטנים ואז הוא שואל בפליאה "מה, באמת?" והצד השני עושה בדיוק את אותו הדבר ועונה בראש, תוך כדי שהוא מחייך,  "כן, באמת, מה חשבת-שאני אשאר אותה ילדה חנונית? או אותה נערה מופרעת שהייתי בתיכון?".

אז לאחר מפגש אגבי וקצת מביך, כל אחת חזרה לחייה ולבחירות האופנתיות והחינוכיות שלה.

בכל מקרה, נכנסתי אתמול לMAC וראיתי אודם ורוד זוהר, מסיבתי כזה, משמח,  וישר ידעתי שאני חייבת שהוא יהיה שלי.

לי מותר, אני אוטוטו בת 39...

והנה כמה דברים שאני כנראה אמשיך להעריץ אצל נשים אחרות גם בגילי המופלג-

·         נשים שהולכות על עקבים גבוהים בחינניות ובשליטה מלאה, כאילו אין סכנה ממשית שתיפולנה עוד רגע מגובה עשרים סנטימטרים אם רק תעשינה איזו תנועה לא נכונה. המראה הזה מעורר הערצה בעיניי, אולי בגלל שאני לא מסוגלת לעשות על עקבים אפילו שני צעדים בחנות נעליים ללא תמיכה (תמיכה פיסית, כן? לא מישהו שעומד לידי ואומר "כן, ליבנת, את יכולה"). אם נדייק, גם בלי עקבים אני לא ממש יציבה וחסינת נפילות. וכשבן הזוג שואל אותי "מתי ניסע לחופשת סקי סוף סוף" הוא יודע בעצמו שהתשובה היא כנראה אף פעם לא...כי אני לא מעוניינת לבדוק איך ההרגשה להיות עם גבס על כל הגוף (ואם מתישהו אני אשתכנע ובכל זאת אסע, ואפול, ואפצע, ואחזור מגובסת- אני אוכל להגיד לו "אמרתי לך!!" עד סוף ימי חייו).

·         הערצתי נתונה גם למלצריות שמניפות מגש מלא משקאות ביד בוטחת בגובה ראשן. אותי זה מלחיץ רק לראות את זה, ואני חושבת שזה אומר הכל. את כוס הקפה של הבוקר שאני מכינה במשרד אני מחזיקה ביד יציבה ומגייסת את כל  הריכוז שיש לי כדי להביא אותה בביטחה למקום שלי מבלי שישפך משהו בדרך...אז לחשוב על מגש שלם, ועוד להחזיק אותו ביד אחת? בעיניי זה מעורר הערצה. עכשיו תחשבו על בחורה שמחזיקה את המגש הזה כשהיא על עקבים! הערצה כפולהJ

·         אני פשוט מעריצה בנות ששמות אייליינר בצורה כזו מדוייקת וציורית, במשיכת מכחול אחת, ביד יציבה ובטוחה. בכל פעם שאני מחליטה לשים אייליינר זה איכשהו מסתבך, ונמרח, ואז צריך להתחיל עם תיקונים, ולעשות מחדש, ואף פעם זה לא סימטרי, וכל פעם אני אומרת לעצמי שאני צריכה להתאמן אבל לא בשעות שאני ממהרת...אבל מתי יש לי שעות כאלה? אז אני ממשיכה למרוח את האייליינר שלי ביד רועדת אבל עם תקווה מחודשת כל פעם שהפעם זה יצא ישר ולא יצריך הרבה תיקונים...

ועם כל ההערצה הזו לאחרות, ברור לי שגם לי יש כמה תכונות ראויות להערצה, שנשים אחרות מסתכלות עליי ומעריצות כל מיני דברים שאני עושה.

אז תזכורנה את זה בפעם הבאנה שאתן עושות משהו שהוא נורא טריוויאלי בשבילכן (בין אם זה להכין קציצות טעימות על פי מתכון שעובר במשפחה, להחליף גלגל ברכב, להניק תינוק רך, לתכנן מסיבה לפרטי פרטים, לעמוד מול קהל ולחייך, עם עקבים, בלי עקבים)- מישהי אחרת מסתכלת עליכן בהערצה כרגע. וכנראה מגיע לכן!