הרהורים על משקל וזמן

כשהייתי חולה.

אני יודעת שאני באמת חולה כשכל מה שאני רואה לנגד עיניי זו המיטה, ובדרך אליה אין עצירות! צעצועים תועים, בגדים מפוזרים או כל דבר אחר שאינו במקום- סילחו לי על כי לא ארים אתכם הפעם "על הדרך", פשוט אין בי כוחות.

כבדה. כל כך כבדה!

סתם מתוך סקרנות, אני נעמדת לרגע  על המשקל. המסה שלי היא בדיוק אותה מסה כמו תמול שלשום, אבל המשקל שלי , מרגיש כאילו גדל פי 10 לפחות. הכל כל כך כבד, כאילו כוח משיכה עצום מושך אותי כלפי מעמקי המיטה. והגוף שלי, על כל המסה שלו, פשוט נשאב.

אז עם כל כובד משקלי נכנעתי לכוח המשיכה וצללתי אל ארץ החלומות וישנתי וישנתי עד שהמחלה יצאה מגופי, ולאט לאט המשקל שלי הרגיש שוב כמו המסה האמתית שלי.

מיכאל

וכשחזרתי לעצמי ולמסה שלי, קפצתי לבית של אחי וגיסתי החמודים להחזיר את הסיר בו הוכן עבורי באהבה מרק בריאות, ושם חיכו לי ארבעה וקצת קילוגרמים של אושר בשם מיכאל. יש איזו תיאוריית קונספירציה שבכל פעם שאני באה הוא צורח, אבל לאחר שאני מערסלת אותו ומרדימה אותו בחיקי תוך כדי קיפוץ בקצב קבוע על כדור פיזיו, אני מתמוגגת מלהתבונן בו בשנתו השלווה, בהבעות פניו כשהוא חולם, ומלשמוע את האנחות הקטנות הבוקעות מגרונו. הלב שלי מוצף באהבה שלי אליו ואני חושבת לעצמי איך משקל כזה קטן יכול להביא עימו אושר כזה גדול.

מדורה

באחד הימים הבאים, סביב מדורת ל"ג בעומר של הגן,  אני פוגשת מישהו שאני מכירה לאחר שלא נפגשנו כמה שנים טובות. הוא נראה כאילו יש לו משקולות מאד גדולות על הכתפיים, שלאחר שיחה קצרה מקבלות צורה והסבר- הוא בדיוק סיים תהליך גירושים ארוך, ויש בסיפור ארבעה ילדים. יכול להיות שהוא עלה על המסלול הזה ביום בו אשתו החליטה לחזור בתשובה, כמה שנים אחורנית. 22 שנות נישואים זה חתיכת פרק זמן. ולבסוף להיפרד בגלל אמונה אל מול חוסר אמונה באלוהים. מה המשקל שנותנים לאמונה? מה המשקל שנותנים לאהבה? לילדים? לשמירה על אחדות המשפחה? איך פותרים משוואה כזו בלי לקבל מינוס בשני הצדדים?

יש משוואות שאין להן פתרון. אבל מצד שני יש  גם הרבה פתרונות שמחכים שנמצא אותם, לו רק לא היינו מרימים ידיים כל כך מהר.

אירית

ולפני 3 שנים, באותו המקום בדיוק, אני מנסה להיות עם הילדים שלי במדורות, ואני באמת שם פיסית, אבל הראש שלי במקום כל כך אחר. אני יודעת שהיא בבית החולים ושזה ממש הסוף. אין עוד מה לעשות, רק לתת לה ללכת.

והילדים שמחים, אש ולהבות, ואני מתחת למשקפי השמש מסתירה את הדמעות.

ושוב הגיע זמן האזכרה. ושוב אני מגיעה אל הקבר הכה יפה ומטופח, ופשוט לא מאמינה שאת שם.

אומרים שעם הזמן זה נהיה יותר קל.

אז אומרים.