על נסיעות וזיכרונות, או מכתב למאי

אני זוכרת את אחת הנסיעות  הראשונות שלנו יחד. זה היה יום הולדתי ה-27, סוף ינואר, מזג אוויר חורפי וגשום למדיי בחיפה. כשיצאנו מהמרפאה, מיד לאחר שפגשתי אותך, יצאה קשת מדהימה בשמיים, וברדיו ניגנו שיר מושלם ואני הייתי מאושרת מהנוכחות של האסטרונאוט/ית הקטן/ה  אצלי בבטן (כך קראנו לך עד שידענו שאת את, ואז נתנו לך את השם מאי).  זו היתה פשוט נסיעה מושלמת! השמש שמחייכת לה מלמעלה מבעד לעננים והשמש הקטנה שזורחת בתוכי.

 הנסיעה הבאה שנחקקה בראשי היתה כשהיית בת 3 חודשים ונפרדנו מהעיר חיפה. את ואני יצאנו לדרך בלילה, והשארנו את אבא לחכות להובלה שתגיע בבוקר. זו היתה הפעם הראשונה שבה נהגתי עם כזה מטען יקר! נסיעה ארוכה, בלילה, עם הדבר הכי יקר בעולם.  האמת היא שהיו לי המון חששות מהנסיעה הזו, כי את לא היית תינוקת חובבת שינה (בלשון המעטה, נהגת לצרוח כל פעם כשרק היו מושיבים אותך בסל-קל), לכן חיכיתי שתתחילי את שנת הלילה שלך. אמבטיה אחרונה בחיפה, פיג'מה נקייה, הנקה ארוכה, ויצאנו לדרך, נפרדות מהעיר בה נולדת ונוסעות אל ביתנו החדש. איך שמחתי כשהדרך הסתיימה ויכולתי להעביר אותך בביטחה לעריסה. ואת, כאילו ידעת והרגשת, שיתפת פעולה וכל הדרך ישנת (זה לא חזר על עצמו שוב...).

היו לנו מאז עוד אינספור נסיעות ואינספור חוויות, 

ותמיד יש את אלה שיישארו צרובות בזיכרון, כמו הנסיעה שעשינו היום לעבר התחלה חדשה בחייך. בשנה שעברה, כשהתחלת לדבר על התיכון הזה למצטיינים ולמחוננים שאת רוצה ללמוד בו חשבנו שזה סתם עוד "ג'וק" שנכנס לך לראש ושזה יחלוף..אבל שיתפנו פעולה ובאנו ליום הורים, וליווינו אותך שלב אחר שלב דרך המבחנים והמיונים הקפדניים, ובלי שנרגיש, החודשים חלפו ומכתב הקבלה הגיע...ומאז- הדחקה. לא רוצה לחשוב על היום הזה, על הנסיעה הזו, על הפרידה הזו...מהרגע שהגיע ה"כן" אני כל הזמן חשבתי על ה"לא". את וילי רוקדות בסלון בפרץ אהבה או שטות של אחיות, ואני ישר בוכה כי זה כבר לא יהיה...את אומרת איזו הערה צינית סביב השולחן, ואני ישר דומעת כי זה כבר לא יהיה...טוב, קצת הגזמתי עם הלא יהיה, כי ברור שאת תבואי לביקורים, אבל הבטן מתהפכת מהשינוי וזה קשה לשחרר, אבל אני בטוחה שזה מקום שבו תוכלי לבטא את היכולות שלך בצורה יותר מוצלחת מבתיכון העירוני, בטוחה ששם תהיי מוקפת בילדים שיותר דומים לך ושיהיה לך יותר טוב, וזה בדיוק מה שאני מזכירה לעצמי כשהדמעות חוזרות. אז במהלך כל הנסיעה לשם, יחד איתך, הייתי עסוקה בלא לחשוב, וכשהגענו מיד נכנסתי לתפקיד מוניקה גלר וניקיתי כל פינה בחדר החדש שלך, וכל היום היו שיחות ומפגשים מעניינים עם הסגל, והרגשתי ממש קולית שאני לא בוכה, אבל ברגע הפרידה פתאום הכל התפרץ והבכי ליווה אותי למשך כל הנסיעה חזרה (בייחוד כשפתאום שידרו ברדיו את "עוף גוזל"...)

אז בנימה אופטימית ורגשנית זו אני מאחלת לנו עוד הרבה נסיעות וחוויות משותפות, כמו פעם, וברגעים מאתגרים שיהיו לך בדרכך העצמאית אני תמיד אשמח להיות השמש הקטנה שלך, בדיוק כמו שאת היית השמש הקטנה שלי.

אוהבת תמיד (גם ממרחק שעה נסיעה), אמא

פוסט לפנים

מכירים את הפרסומת של רותם סלע וטכנאי המזגנים של טורנדו? זו שבה היא מתקשרת להזמין טכנאי ומיד מתחילה להתארגן לכבודו- מתקתקת את הבית, מתאפרת, מורחת לק...מה שנקרא "בקטנה"J לא מזמן, כשהיא רק עלתה לשידור, נתקלתי ברחבי הפייסבוק בדי הרבה פוסטים של חברות המחשיבות עצמן פמיניסטיות כנגד הפרסומת השוביניסטית והמנמיכה הזו (מצד שני, אף פעם לא ראיתי אותן כותבות ביקורת דומה על פרסומות לאבקת כביסה בהן הגברים יוצאים טמבלים..). אני, דווקא, מ-מ-ש אוהבת את הפרסומת!!! היא כל כך חמודה!!! היא כל כך אני!!! לקוחה מתקשרת להגיד שהיא עוברת לאסוף משהו, ישר אני מסדרת את כל הבית, מנקה את הגז, עושה אבק, מעבירה כלים למדיח, ובסוף היא מבקשת שאוציא לה את ההזמנה לרכב....כשהנהג של מר קייק מגיע עם משלוח ו"תופס" אותי עם פיג'מה וללא איפור אני מתפדחת לפתוח את הדלת...כל מי שמכיר אותי יודע שקשה לתפוס אותי בלי איזו צללית ורודה על העיניים, סומק ורוד על הלחיים, גלוס ורוד על השפתיים, משהו...ורוד...על הפנים...ולמה אני מספרת לכם את זה? כי בשבוע וחצי האחרונים לא התאפרתי בכלל. כך רצה הגורל...

אז זו אני...לא הפרצוף הכי יפה בעולם, אבל זה הפרצוף שלי, ובגדול אני אוהבת אותו, ובעיקר- רגילה אליו מזה 42 שנים. ומה קורה כשיום בהיר אחד את מתעוררת בבוקר וכל הפרצוף החמוד שלך נפוח ואת מרגישה כאילו מיס פיגי, בכבודה ובעצמה, מסתכלת עלייך מהצד השני של המראה? ומה עושים כשכל הצוואר פורח ומגרד? בעקרון נבהלת...ונלחצת...מה שהופך את מיס פיגי לעוד יותר מאיימת...ואז את נותנת קריאה לבעלך שקולו נשמע מחוץ לאוהל (מידברן וזה) שיביא לך בדחיפות כוס תה, ומתחילה לנסות את מזלך בקומפרסים. ואחרי חצי שעה של קומפרסים מיס פיגי עדיין מסתכלת עלייך. והכל פויה ולא נעים. אז את שמה על עצמך איפור (מפגרת, לא יכולה בלי) ויוצאת אל המרפאה. ולמרות המשקפיים הגדולים, את מרגישה שכולם רואים ורוצה רק לסיים עם זה ולחזור להסתגר באוהל. הרופאים במרפאה לא נבהלו (מזל), נתנו כדורים נגד אלרגיה ושלחו אותי לדרכי. לבדידותי. באוהל. כי לא רציתי שאף אחד יראה אותי ככה, לגמרי לא הרגשתי אני. וזה הזמן להודות לכל חברי המחנה ששאלו מה יש לי ולא נבהלו כשהרמתי את המשקפיים והראיתי להם. ואפילו משחת פלאים למריחה על הצוואר קיבלתי מאחד מחברי המחנה שהוא הרבליסט. ומרחתי אותה באדיקות, למרות שהיא היתה ירוקה ולא ורודה...למחרת אפילו לא ניסיתי להסתיר עם איפור. בעצתה של אשה חכמה אני נותנת לפנים שלי מנוחה ומשאירה אותם נקיים. בעצתה של אשה חכמה אחרת אני מכסה את פניי הנפוחים בפלחי מלפפונים שיספחו את הנוזלים, ונראית לרגע למתבונן מהצד כמי ששוכבת במכון יופי...אך האלרגיה בשלה.

הימים חלפו, המידברן הסתיים, הפרצוף עדיין נפוח, הצוואר עדיין אדום ומגרד, ואני מגיעה היישר אל הציוויליזציה למוקד של מכבי לקבל זריקות סטרואידים ואנטי-היסטמינים. רק כעבור שבוע (!!!) הפרצוף שלי חזר לעצמו. ואני מסתכלת על עצמי במראה ואוהבת מה שאני רואה שם, בלי איפור.

עם קצת כתמים שחורים מתחת לעיניים.

נקי לגמרי.

שלי.

אני.

אז כל הדבר הזה נתן לי שיעור חשוב בלאהוב את עצמי בלי קשר למה שאני רואה במראה (חייבים משהו חיובי, לא?) וגרם לי לאהוב אפילו יותר את בעלי שמתייחס אליי כאילו אני איזו אלה מהאמזונס גם כשאני נראית הכי ג'יפי בעולם... ועכשיו, לעזאזל, חייבת להבין למה אני אלרגית (מקווה מאד שלא למדבר, כי חיי כבר לא יהיו חיים ללא המידברן.....)

על מידברן, מסיבות, ושאר ירקות...או במילה אחת- שחרור. ליבנת גוטליב, פברואר 2017

אני (שעתיים לפני תחילת המסיבה): אוף, אנ'לא יודעת מה ללבוש למסיבה

ילי (הקטנה שלי): זו מסיבה של מידברן?

אני: כן

ילי: אז תזרקי על עצמך משהו מוזר ותלכי...

אז שמתי על עצמי משהו "מוזר" והלכתי למסיבת הבורדל של הפוסינימה, המחנה הכי פמיניסטי על הפלאיה.

ללילה אחד ארוך ומיוחד, מועדון הבסקולה הפך לבורדל תוסס ומנצנץ עם עיצוב מדהים, מוסיקה מעולה ומופעים של נשים גדולות מהחיים, שלא נתנו לאף אחד להיות בשום מקום אחר חוץ מהכאן והעכשיו. ולזה אני קוראת חוויה משחררת! ומה זה בעצם שחרור? הרי אפשר להשתחרר רק אם אנחנו כבולים מלכתחילה, אז ממה אנחנו שואפים להשתחרר? כולנו, הרי, כבולים למשהו- בין אם למוסכמות חברתיות, בין אם לדאגה שמפגינים אלו שאוהבים אותנו, כין אם למחשבות שרצות לנו בראש בלופים אינסופיים... אז בשבילי, מידברן, על כל פעילויותיו, הוא סוג של שחרור אחד גדול. למרות שאני די מטעה, משום מה, ועושה רושם של בחורה קלילה, אני בעצם מהטיפוסים שנורא קשה להם להשתחרר...בעיקר מעצמי... בגלל שאני כל הזמן מודעת וחושבת...וחושבת...ומתכננת...בערב הזה, להפתעתי ולשמחתי, הצלחתי להרגיש שחרור אמתי. זה די היה עניין של החלטה, לא לחשוב על כלום ופשוט להיות וליהנות, ועמדתי במשימה של עצמי לקבל שחרור מהראש שלי, מהמחשבות שלי, ממה יגידו השכנים שראו אותי יוצאת מהבית ב"לבוש בורדלי" (ככה זה כשאתם גרים בפריפריה ולא בעיר הגדולה..., הם תמיד מציצים מהחלון על כל רחש שקורה בחוץ...), שחרור מכל הדברים שצריך לעשות היום, מחר, עוד שבוע, עוד שנה...שחרור מהעייפות שלי (הו, העייפות התהומית שקיבלה השבוע גושפנקא רפואית בשם פיברומיאלגיה, אבחנה שמיד הדחקתי כי מעייף מידי לחשוב מה עושים עם זה עכשיו), שחרור מתרמיל הצרות שלי (לכולנו יש תרמיל כזה על הגב, לא? רק הגודל משתנה), שחרור מכל מה שלא קשור לדבר המדהים הזה שאני חווה עכשיו. והי, כשקוראים לכם ליבנת גוטליב- זה קשה! אבל הצלחתי, פשוט להיות. פשוט ליהנות. הצלחתי להשתחרר... הייתי טעונה בהתרגשות של השתייכות למחנה חדש (ז'תומרת המחנה לא חדש, אני חדשה למחנה..) ולראות את הדבר הזה קורם עור וגידים נתן תחושת סיפוק אדירה וגאוות יחידה מטורפת.

המופעים היו כל כך נכונים לערב! אחת אחת הן עלו לבמה, אוסף של נשים מיוחדות, שונות לגמרי אחת מהשנייה, ולמרות זאת- כל כך דומות. רוקדות את עצמן בצורה הכי משוחררת שיש, הכי יפות שיש, כי הן פשוט הן ולא זיוף של שום דבר אחר, מרתקות את הקהל במופעי אש, מופעי לוליינות, שירה- מהבטן, מהגרון, מהלב, מהנשמה. כמה עוצמה יש לקול שלנו, לגוף שלנו, לכל תנועה שאנו עושות, לכל חיוך, לכל מבט, כמה כוח, כמה עוצמה! רציתי לחבק את כולן, אהבתי את כולן, נשים גדולות!  תודה שהזכרתן לי לאהוב את עצמי! למרות הכל!

בקומה השנייה, בחלל הסינמה, הוקרן סרט שהופק בייחוד לאירוע, ונראה שמאחורי כל בחירה עמדה מחשבה רבה. המילים, המסרים, התמונות, הצלילים, הכל היה כל כך מדויק וכל כך נכון! רבצתי על אחד המזרנים שכיסו את הרצפה והופנטתי אל המסך הגדול, צופה שוב ושוב במדונה שמצהירה שהיא bad feminist, different kind of feminist. גם אני, מדונה, גם אני! לצד האביר הפרטי שלי שמקבל אותי על כל רבדיי (אפילו שאני לא מכינה לו קציצות...).

וזה רק פסיק של הפסיק ממה שאני אוהבת בקהילה הברנרית המטורפת הזו. זה אף פעם לא עוד מסיבה. כל מסיבה היא וואוו, עם תפאורה וואוו,  ועם אנשים וואוו, ותלבושות וואוו, ולכל פינה שלא תפנו תיכנסו לתוך סצנה מעניינת, או שתיצרו בעצמכם סצנה מיוחדת, גם אם היא תתבטא רק בחיוך, קידה, קריצה, מבט, זה הרגע שלכם! תהיו! תחוו! תשתחררו!!! תדברנרו... 

מאחורי החיוך

מאחורי החיוך#1

הן באות אליי לסדנת אפייה, ולפעמים, בכמה שעות של לימוד, עבודה, אפייה, נרקמות שיחות מאד אינטימיות בהן אני מגלה שוב ושוב כמה הן גיבורות, וכמה חיוך ענקי יכול להסתיר מאחוריו כאב גדול. והלב שלי מרגיש מחובר לכל אחת ואחת מהן- אחת ששכלה בחודש אחד גם את אמה וגם את העובר שבביטנה והאפייה הפכה ל"happy place" עבורה, המקום ליצירה, המקום להחלמה. אחת ששכלה את בנה הקטן, נשמה טהורה, ושמו מקועקע על אצבעה וזכרו צרוב לנצח בכל תא מתאי גופה. אחת ששכלה אח צעיר יפה תואר ואהוב באופן ביום בהיר אחד. אחת ששכלה את בעלה לאחר שנים ארוכות של זוגיות וצריכה ללמוד התרגל ללבד. אחת שנלחמה יחד עם אמה גם במחלה וגם בבירוקרטיה של משרדי הממשלה עד שזו הסתיימה, ועוד ועוד סיפורים שמשאירים אותי לרגע חסרת מילים. ואני כל כך מעריכה אותן, איך הן מספרות לי את הדברים הקשים האלה מבלי להוריד אף דמעה (בעוד שאני מתאפקת מאד להסוות את שלי, כי ההצגה/אפייה חייבת להימשך). אבל ברור לי שזה מגיע אחרי אינסוף דמעות ואחרי הרבה מאד עבודה עצמית, כל אחת בדרכה היא. אני כותבת בלשון נקבה כי לרוב בסדנאות עם משתתפים ממין זכר זה לא קורה, האינטימיות הזאת מתרחשת רק בסדנאות עם נשים. יש משהו חזק בשיתוף ובחיבוק הקבוצתי וברגעים הקטנים האלה שנוצרים ונשארים. וגם אם זה יהיה כל הממשק בינינו, רק 4/5/6 שעות מהחיים, אני יודעת שהן נגעו בי ואני נגעתי בהן.

מאחורי החיוך#2

אני מקבלת טלפון מאמא שהבת שלה לומדת במסגרת של חינוך מיוחד והיא מבקשת לרשום אותה לקייטנת האפייה שלי. אני מבקשת ממנה לבוא אליי כדי שאוכל לראות את הילדה ושנוכל לשוחח ולהחליט יחד האם הדבר בר ביצוע בתנאים הקיימים. אין לי ניסיון בחינוך מיוחד, וברור לי שהנערה ששכרתי בכדי לעזור לי בקייטנה תצטרך כנראה להיות צמודה לילדה, אבל משהו בחיוך שלה כבש אותי. חיוך אמתי! העיניים שלה ממש זרחו מרוב אושר כשסיפרתי לה מה נלמד להכין בקייטנה. והחיוך הזה הוא שגרם לי לרצות לעשות את זה למרות הקשיים הצפויים. ומה זה בכלל "ילדה עם צרכים מיוחדים"? הלא לכל אחד מאיתנו יש צרכים מיוחדים... גדולים כקטנים...הילדה הפרפקציוניסטית שבכתה בכל פעם שיצא לה תוצר מכוער (לטעמה), הילדה שרצתה שאני אכין לה הכל כי זה חייב להיות מושלם בשביל אמא, הילדה שאיבדה סבלנות אחרי 5 דקות של עבודה ורצתה רק לראות טלוויזיה, כל ילד והצרכים המיוחדים שלו...ואני שמחה על ההתנסות הזו שהיתה לי, כי חיוך אמתי אחד של ילד שווה את כל העבודה שבעולם.

מאחורי החיוך#3

אז מה החיוך שלנו מסתיר? אנחנו מחייכים כשאנחנו מאושרים, כשאנחנו שמחים, אנחנו מחייכים כשאנחנו מרוצים, כשטוב לנו. אבל לפעמים אנחנו בוחרים לחייך למרות כל מיני דברים אחרים. למרות שכואב נורא, למרות שעצוב, למרות שמתסכל. למה? כי אומרים שהצחוק יפה לבריאות, ושהחיוך יכול להעלים כאבים, לא? זה, בכל אופן, מה שאני עושה, רוב הזמן. חוץ מבימים שממש ממש ממש כואב, ואז אני פשוט לא מראה את עצמי לאף אחד...ומרשה לעצמי גם לבכות ולא מכריחה את עצמי לצאת מהמיטה ולעטות חיוך על הפנים.

היא מלווה אותי בדיוק שנתיים וחצי, ה"אורחת הלא רצוייה שלי", דלקת מפרקים שגרונית, ולמרות שאני מטופלת בתרופות חדשניות יש ימים בהם הכל כואב מאד והכי לא בא לי לחייך, אבל אני לא יכולה להראות את הכאב. מי שמכיר אותי באמת, מספיק לו להסתכל לי בעיניים ולהבין הכל. אבל כל השאר, הם "יקנו" את החיוך. וחלילה אל תטעו לחשוב שזה חיוך מזוייף. להיפך, זה חיוך שעוזר לי להרגיש יותר טוב. מעין טאקטיקת ריפוי עצמי בחיוכים. כמו שסבתא שלי נהגה לומר כששאלו לשלומה- אומרים טוב שיהיה טוב!- אז תחייכו, אומרים שזה בריא...:)