בדיוק היום לפני 9 שנים (תאריך לועזי) נפטרה סבתא שלי, ובדיוק היום לפני 6 שנים (תאריך עברי) נפטרה חברה טובה שלי. המוות של שתיהן הוא האבדון הכי גדול שחוויתי בחיי והן חסרות לי כל יום ולא רק ביום השנה.
לזיכרן אני משתפת סיפור שכתבתי למגרה לפני כמה שנים (נא לא לשלוח אליי את ההם עם החלוקים הלבנים...)
העולם שמעבר למסך - ליבנת גוטליב- 2011
זה
התחיל ממש בטעות. ממש כמו ילד שמסיבה לא ברורה מתנתק לפתע מאחיזתה של אימו ומגלה
שהוא לבד, בסביבה שהוא לא מכיר, מוקף אנשים שהוא לא יודע מיהם. לעיתים יבהל
מהגילוי. לעיתים יתרגש מה"עולם החדש" שנגלה בפניו. לעיתים לא יספיק
אפילו להבחין שהוא לבד ואף אחד לא "שומר" עליו, ומכאן שבטח שלא יבין על
מה המהומה כש"יימצא" מחדש.
התמימות
הזו של ילד. כמה חבל שאנו מאבדים אותה כל כך מהר.
כבר
עברו כמה חודשים מאז חזרה למירוץ המטורף. ברוכה השבה, ילדה, אל עולם ההי-טק הקר. מוקפת שעות ארוכות באנשים חיוורים וממושקפים, המנהלים
יחסי חיברות הדוקים עם המחשב שלהם בעיקר. רוב הזמן הסתובבה בהרגשה שהיא עוף מוזר ,
דמות וורודה בודדה בין הרבה דמויות אפורות. "מה לעזאזל אני עושה פה?!",
תהתה לא פעם בינה לבין עצמה. עובדת. העבודה אף פעם לא נגמרה, ולא הותירה פנאי
להרהורים. מצאה עצמה מבלה שעות ארוכות בבהייה במסך המחשב- מתבוננת במספרים הרצים
לנגד עיניה, תרה אחר חוקיות, אחר מגמה, אחר התנהגות. היו רגעים שבהם הרגישה שהיא
מאבדת את ראייתה. הכל מתערפל, המספרים זזים- "זו אני או המסך?".
לטענת
מחלקת המחשבים שטיפלה בה, המחשב בסדר גמור, וגם המסך, ואולי כדאי לעשות בדיקת
עיניים. שונאת שמדברים אליה בטון מתנשא.
אז
לאחר שהוחלפו בעמדתה שני מסכים, ולאחר שנבדקה וראייתה נמצאה עדיין מצויינת, ניסתה
להתעלם מהריצוד הלא מוסבר שרק היא רואה. לא בא לה שיטילו ספק בשפיותה ובתלונותיה
ולכן שמרה אותן לעצמה. "אולי זה פסיכולוגי? אולי זה בגלל שאני לא באמת רוצה
להיות פה?". אולי. ואולי זה פשוט בגלל שהן סימנו לה לבוא. הדמויות השקופות מהעולם
שמעבר למסך.
יום
אחד, כשהייתה לבד במשרד, הן קראו לה. "יופי, התחלתי לשמוע קולות עכשיו. מקסים".
היא ארזה את החפצים שלה ונסעה הביתה. אמבטיה טובה וארוכה בהחלט לא תזיק. ושקט.
פשוט שקט.
גם
לאחר שהפחיתה את שעות העבודה שלה וישבה רוב הזמן עם אוזניות ומוסיקה חזקה שחודרת
הישר לראשה, הקולות לא נעלמו, ובגלל שהיא הגיעה למסקנה שכנראה, לא יהיה נבון לשתף
מישהו בסיפור הזה, חשבה שאולי הדרך לפתור את זה היא, דווקא, להפסיק להיאטם ולשמוע מה יש להן לומר.
ואז,
ברגע ששיחררה אחיזתה, עולם חדש וקסום נגלה בפניה. הדבר הראשון שתפס את תשומת ליבה
מיד עם היכנסה היה השקט. מן שקט כואב שלא שמעה מימיה. ואור! כל כך הרבה אור! "איפה
אני לעזאזל?". הכל פה שומם, נפש חיה לא נראית. רק עצים ופרחים, ועוד עצים ועוד
פרחים. פתאום התגנב חשש לליבה וחשבה לחזור, לפני שיהיה מאוחר מידי, אבל אז היא
קלטה אותה, יושבת תחת עץ שקדייה מהודר בלובן פריחתו, וכולה אור אחד גדול. "א-י-ר-י-ת!
מה...?!". אירית חייכה את החיוך העדין שלה ובמעין גאווה אימהית שיבחה - "שמעת
אותי, הצלחת להגיע". היא כל כך התגעגעה אליה. לא ראתה אותה תקופה ארוכה והמוות
נחת עליה בהפתעה גמורה. כל כך כעסה על עצמה שלא היתה חברה טובה יותר. אין לה מושג
אפילו איך, אבל הרגישה שיכלה להתאמץ ולהיות קצת יותר בשבילה. לא יודעת כמה זמן היא
פשוט בהתה בה וחיבקה אותה ובכתה, וכבר היא נתבקשת לספר על איך בעבודה החדשה, ואיך
הילדים, ואיך היא. כל כך איריתי מצידה. תמיד להסיט את תשומת הלב ממנה, תמיד לבטל
את כל מה שהיא עוברת במן פטירה "שטויות, יהיה בסדר, בסוף אני אנצח" ולעבור
לדבר על כל דבר אחר חוץ מעל עצמה ועל תופעות הלוואי המוזרות,על איזה מחשבות עוברות
לה בראש, על הזוגיות בצל של המחלה. לא רוצה להכביד על אף אחד. לא לספוג את מבטי
הרחמים שלהם. לשדר חוזק ואופטימיות, עד שכולם יאמינו. כמוה.
אני
מספרת לה שאין יום שעובר בלי שהיא בראש שלי. כמעט כל דבר מזכיר לי אותה. שיר
ברדיו, סיפור שאני שומעת. אפילו צחוק של ילד מזכיר לי אותה, או יותר נכון- את הילד
שמעולם לא היה לה.
"אני
יודעת", היא אומרת בקולה העדין ומהנהנת בראשה. "רק מי שחושב עלינו כל
הזמן יכול להגיע לכאן. רק מי שחי בקרב החיים אבל מהרהר באופן בילתי פוסק בעולם
המתים, רק הוא יכול לשמוע אותנו ולמצוא את הדרך אלינו". כשמסתכלים בעיניה
הכחולות הגדולות שיש בהן רק טוב, הכל נשמע הגיוני ונכון, מה שהודף את כל התהיות,
השאלות והחששות שמסתתרים להם עמוק בתוך הגוף.
"בואי,
יש לי הפתעה בשבילך", היא מושכת את ידי, ואני שוב מרגישה בטוחה, לא לבד.
אנחנו הולכות מעט בשבילים, שלא נראה כי מובילים לאנשהו במרחבים האינסופיים שהיו
פרושים שם, כמרבדי פרחים ענקיים שיכולים לכסות את כל העולם. לפתע היא דוחפת אותי
קדימה ואומרת- "לכי, היא מחכה לך".
אני
מתקדמת ואז רואה אותה וחוזרת באחת להיות הילדה הקטנה שנקראה על שמה ושדומה לה כל
כך.
סבתיקא
שלי. "חיים שלי, יברום", אומרת סבתא שלי בתורכית. אני מתחבקת איתה ולא
יכולה להפסיק לבכות. די מאמא, גם אני היגעגעתי אלייך (העיברית שלה לא היתה טובה במיוחד).
מאז שנפטרה אני פשוט לא מפסיקה להתגעגע. ועברו כבר כמעט ארבע שנים. לא אומרים
שהזמן עושה את שלו?! מה שהכי כאב לי זה שלא זכיתי ללוות אותה ברגעים האחרונים של
חייה, הייתי עסוקה בלתת חיים. בעוד התינוקת שלי נאבקה על חייה בטיפול נמרץ, סבתא
שלי נפרדה מעולם החיים. אמא שלי אומרת שנפש אחת עוזבת את העולם ונפש אחרת באה
במקומה. אני מאמינה שזה פשוט צירוף מקרים. אבל בזמן האחרון אני לא בדיוק יודעת במה
אני מאמינה יותר.
אני
מספרת לסבתא שלי על הילדים ואני רואה את הזיק של השימחה בעינה. אני מספרת לה שאני
מביאה לה לקבר רוזס (פרחים), כמו שהיא אוהבת, והיא יודעת. יודעת שאני חושבת עליה,
וחולמת עליה, ומתגעגעת אליה, ומזילה דמעות עליה. היא יודעת. רק בגלל זה אני פה
עכשיו.
כל
כך נעים לי שם ואני לא מרגישה שום תחושת זמן, אבל שתיהן אומרות שאני צריכה לחזור
עכשיו. שהן שם בשבילי. ויש פה עוד אנשים שרוצים לפגוש אותי, אבל הם יחכו לפעם
הבאה.
נראה
לי כל כך שליו שבכלל לא בא לי לחזור למשרד שלי, לטירוף, לאפור, וגם עוד לא הספקתי
לשאול את כל השאלות ולספר את כל הסיפורים, ויש כל כך הרבה, אבל הן פשוט לא מסכימות
שאני אשאר איתן. "זה לא המקום שלך", הן חוזרות ואומרות. "עוד לא".
אני
קולטת מרחוק אינספור זוגות עיניים סוקרות אותי. כל הילדים הקטנים שהיו צריכים
השתלת מיח עצם ושלא נמצאתי מתאימה לתרום עבורם. כל הנשים האומללות שנרצחו בידי בני
הזוג שלהן. כל הילדים התמימים שחייהם נלקחו בידי מי שאהב אותם, וכל כך הרבה דמויות
אחרות שראיתי בעיתונים, בטלווזיה, באינטרנט...מתפוצץ לי הראש. "זה לא הזמן!",
הן כבר צועקות עליי- "את צריכה ללכת. עכשיו!".
אז
חזרתי.
הימים
חולפים. אני מנסה להבין מה קרה לי, ושום הסבר רציונלי לא נמצא. אולי מה שלא ניתן
להסביר באופן רציונלי לא באמת קרה? אולי.
הילדים
שלי. העיניים הצוחקות שלהם, הליטוף הרך שלהם. ההיזדקקות האמתית שלהם אליי. זה מה שמטעין
אותי בכוחות לעמוד בבחירה שלי כל יום מחדש- להיות חיה בעולם החיים.
המסך
שלי כבר לא מרצד. זה זמן מה שאני עובדת בשקט מוחלט, בלי מוסיקה ברקע. והקולות, הם כבר
לא נשמעים. "אני אוהבת אתכן". אבל אתן כבר יודעות. והמקום
שלי ליד העץ יחכה עד שיגיע הזמן. יש לי עוד זמן.
