שלח לי מסר בקופסא

החיים שלנו חושפים אותנו להרבה אנשים, בין אם בצורה פרונטלית או בין אם דרך המסך שלנו ברשתות החברתיות, ואנחנו כל הזמן חשופים למסרים, סמויים וגלויים. יש מסרים שאנחנו לא ממש מתחברים אליהם ואנחנו מקשיבים בחצי אוזן לאדם שעומד מולנו או שפשוט עוברים לפוסט הבא (אם זה בפייסבוק), ויש מסרים שאנחנו מרגישים שהשם שלנו ממש כתוב עליהם!  את הדברים שנוגעים בנו חלקנו נרצה לשמור כתזכורת יומיומית- מגנט על המקרר, פתק על לוח שעם, או, אולי, קעקוע על הגוף...?

השבוע הופתעתי מאד לקבל תמונה מנטע (השם המלא שמור במערכת...) שהוסיפה קעקוע חדש לגופה בעקבות תמונה ששיתפתי בפייסבוק!!!

במהלך שהותי בפריס עשיתי סיור קולינרי בהדרכת שרון היינריך. בתחילת הסיור שרון חילקה לבתי ולי שקיות שעליהן הכיתוב הבא:

אהבתי מאד את המסר, אך לא כזה התעמקתי בלמה הוא מוכר לי, כי, בכל זאת, בתוך השקית הסתתר לו קינוח שוקולדי טעים, ולאחריו סיור ארוך עם הרבה טעימות פטיסרי, כך שנותרה רק התמונה של השקית שנכנסה לאלבום התמונות מפריז. לאחר כמה ימים  העליתי פוסט נוסף עם תמונות נוספות מפריז וקיבלתי את התגובה  הבאה מנטע – "אין עוד תובנות ומשפטים גאוניים? בזכותך יש לי קעקוע חדש." והיא צירפה את התמונה הזאת:

לקחו לי כמה רגעים לעשות את ההקשר (די בזכות הבת שלי שזכרה שזה הכיתוב שהופיע על השקית...) ויש לציין שהייתי בשוק! פתאום הכל התחבר...הציטוט המקסים הזה שייך לסופר רוברט היינלין, סופר המד"ב האהוב עליי ביותר, מתוך אחד הספרים הכי משמעותיים שקראתי, "די זמן לאהבה".

הנה הציטוט המלא:

והמסר הזה שהופיע על שקית מתוקה שמחלקת שרון היינריך בסיוריה, שהופיע בתמונה שאני צילמתי ושיתפתי, מעטר עכשיו את גבה של נטע! זה גרם לי לאהוב את שרון אפילו קצת יותר, וזה גרם לי לחשוב הרבה על נטע, שהיתה אצלי פעם אחת בסדנה ובעצם אני לא יודעת עליה יותר מידי...מה גורם למישהי לקעקע על עצמה כזה משפט? מאיזה מקום זה בא? והמהירות שבה היא עשתה את זה! בום! זה כנראה הגיע בזמן הנכון עבורה...

הרי אנחנו מקבלים כל הזמן מסרים מהסביבה, אבל כשמסר מגיע בזמן הנכון הוא מחולל שינוי! הוא מוביל לעשייה!

לא אני ולא שרון הטיפוסים שיקחו קרדיט על השפעה על אנשים אחרים, ולשתינו יש סיפור על שינוי בחיים שבהחלט משפיע על אחרים- שרון עזבה תפקיד תובעני בשירות הביטחון לטובת עולם שכולו מתיקות בפריז, ואני עזבתי תפקיד תובעני כמהנדסת בהי-טק לטובת עולם שכולו מתיקות. הרבה אנשים מגיעים אליי לסדנאות אפייה, ובתחילת כל סדנה, כשאני מספרת בכמה מילים על השינוי שעשיתי בחיים, אני מזהה בעיניים מסוימות את הניצוץ הזה, של האנשים שרוצים לעשות בעצמם שינוי בחייהם (שונה מהניצוץ בעיניהם של אלו שפשוט שמחים בשמחתי על השינוי שעשיתי). חלקם מתייעצים איתי אח"כ, שואלים הרבה שאלות, ואני תמיד עונה את התשובות הכי כנות שיש, בלי לפזר הבטחות ורודות. אצל חלקם אני מזהה שזה לא הזמן הנכון ושהם צריכים עוד קצת "להתבשל" (אבל אף פעם לא אומרת להם את זה, רק עונה על מה שנשאלתי ונותנת להם להגיע להחלטות הגורליות בעצמם). חלק שולחים לי בהמשך הודעות שנרשמו לקורס קונדיטוריה, שהגישו מכתב התפטרות, משתפים שהתחילו סטאז'/עבודה חדשה, אומרים תודה, ועדיין, אני אף פעם לא לוקחת קרדיט ואומרת שזה בגללי/בזכותי...הרי אני פשוט הייתי מסר אחד בודד שהגיע בזמן הנכון....

את המסר הזה קיבלתי מבחורה אקראית שפגשתי במידברן הראשון (יוני 2014):

גיפטינג, זה נקרא. לתת מתנות אחד לשני בלי ציפייה לתמורה. והיא נתנה לי את השרשת הזו שהכינה עם המסר שבא לי כל כך במקום! השרשרת הזו היתה תלוייה אצלי בקיוביק הרבה זמן, בתקופה שבה כבר היו לי לבטים עם עצמי...בדיוק סיימתי קורס קונדיטוריה, והמחשבות על המשך הקריירה פשוט לא נתנו לי מנוח. ידעתי שהגיע הזמן לשינוי, אבל כל תפקיד שחשבתי עליו לא גרם לי לפרפרים בבטן, לא בתוך החברה בה עבדתי, ולא מחוצה לה. היו הרבה תפקידים שחשבתי שיכולים להיות מעניינים ומאתגרים עבורי, תפקידים בהם אני יכולה להוכיח את עצמי ולהיות מוערכת, אבל לא משהו שהיה מקפיץ אותי מהמיטה בבוקר בהתלהבות. לא היה את הניצוץ בעיניים. התחלתי להבין שאני רוצה קריירה חדשה, שאני רוצה להפוך את תחביב האפייה למקצוע, לעשות משהו שאני אוהבת כל הזמן, בדיוק כמו שכתוב במסר שקיבלתי. אבל...כן, תמיד יש אבל...- המשכנתא, הילדים, המשכורת הקבועה כל ראשון לחודש, התגובות של הסביבה, ובעיקר התגובה של בעלי כשיבין שזהו, הלב שלי החליט...

גם את שרון היינריך הנפלאה פגשתי לראשונה באותה התקופה, מאי 2014, באירוע שהתקיים לכבוד צאת ספרה "הפטיסרי הטובות בפריז". זה בהחלט היה בוקר מעורר השראה. התרגשתי איתה על הגשמת החלום, וידעתי שיום אחד גם לי יהיה מספיק אומץ להגשים את שלי. אספתי את המסרים שנועדו עבורי עד שהגיע הרגע בו הייתי מוכנה. והוא בהחלט הגיע...ב1/1/16 יצאתי לדרכי החדשה לאחר חודשים של מחשבה, הכנות ותכנונים. אני זוכרת שהבת הגדולה שלי שאלה אותי בחשש מה- "אמא, אם זה לא יצליח, את תחזרי להי-טק?", ועניתי לה- "כשעושים משהו שאוהבים זה חייב להצליח!". כי זה פשוט חייב...

לפעמים בסדנאות שלי, כשאני עוצרת לרגע להסתכל על הקינוחים ולצלם אותם בהתלהבות, יש אנשים ששואלים איך אני עדיין מתרגשת מזה, הרי זו לא הסדנה הראשונה...ואני עונה- ביום שבו אפסיק להתרגש אני אצטרך לחפש לעצמי קריירה חדשה....

שלכם, עם ניצוץ בעיניים, אניJ

בייקאוף ואני, גרסת הבמאי...

מאז שאני זוכרת את עצמי אני אופה. וכשארצנו הקטנטונת הוצפה בגל של תוכניות בישול אנשים שאלו אותי למה אני לא הולכת, ותמיד הסברתי שאני אוהבת רק לאפות, וברגע שתהיה תוכנית רק של אפייה אני ארוץ להשתתף...וכך היהJ שנת 2015, בשנייה ששמעתי על הגעת בייקאוף לארץ, לא נרגעתי עד ששיכנעתי את חברתי הקונדיטורית המהממת שירלי להירשם איתי. עפו עלינו. היינו מוכשרות, מצחיקות, מעניינות, עברנו משלב לשלב, חתמנו חוזה, כבר הודעתי בעבודה על ימי ההיעדרות הרבים הצפויים לצורך הצילומים, ואז...הטלפון שאומר שהחליטו לא להמשיך איתנו לשלב הצילומים. למה? בחיים לא נדע...מים רבים זרמו בנהר מאז (או שוקולד, או שמנת מתוקה). 4 חודשים לאחר אותו הצלצול אמרתי שלום לחברת ההי-טק בה עבדתי, אמרתי שלום ל-13 שנות קריירה, והלכתי לבנות את הקריירה החדשה שלי. צעד צעד, בהתמדה, בעבודה הרבה יותר קשה מבכל חברה אחרת בה עבדתי בעבר, עבדתי על הבייבי שלי. לעיתים ערכתי סדנאות רק עם שני אנשים, שלושה אנשים, אבל העיקר להתניע, העיקר לעשות, העיקר לאפות. והבייבי הלך וגדל והפך אותי לאמא מאושרת מאד. ואז...פברואר 2017, שמועות על עונה חדשה של בייקאוף. נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה. למה? כי אני לא מזוכיסטית, כי אני לא בנוייה לטלטלה רגשית נוספת. וגם כי אני כבר במקום אחר לגמרי, עשיתי את הסוויץ' של חיי, במו ידיי, ללא תוכנית טלוויזיה, אז למה אני צריכה את כל הסטרס הזה על הראש עכשיו...אבל אז מתחילות לפנות אליי מלהקות, לכל אחת אני מסבירה שאני לא מעוניינת, אבל משהו בראש (או בעיקר בלב) מנקר...אולי בכל זאת? מתייעצת עם שני חברים- צבי אבידור ואלה ברבי, שניהם "בוגרי" העונה הראשונה, אחת אומרת שאני חייבת!!! והשני אומר שאם אני חושבת שארגיש חרטה ואפילו קמצוץ, אז שאני אלך על זה...אז יאללה, אומרת למלהקת כן, ונכנסת לקרוסלה הזאת שוב, אבל הפעם החלטתי שאני באה בהכי קול שיש, באיזי, כן-כן, לא-לא, ולא נותנת לזה להשפיע לי על החיים. אז לאודישן הראשון עם לירן גרודה החתיך (לא נעים להגיד שלא ידעתי מי יושב מולי כי אני לא רואה טלוויזיה...) הכנתי קינוח אישי בטעמי פיסטוק-פטל-ורדים-וניל עם גלסאז' ורוד, הכי אני שיש. אני, שרגילה לפרוס את חיי בפייסבוק, פתאום שומרת על סודיות ואף אחד (כמעט) לא יודע שיש לי אודישן....האודישן התקיים במשרדי קשת רמת החי"ל, ובעודי צועדת במקום בו עבדתי בעבר, אני פוגשת, ממש במקרה, את הבוס הכי מושלם שהיה לי אבר, כאילו נשלח משמים כדי שאני אוכל לספר למישהו ולפרוק את ההתרגשות.....המשכנו לקשקש בהרחבה גם כשיצאתי מהאודישן, ומבחינתי, כבר היה יום מושלם.

אז עברתי שלב, ולאודישן הבא (שצולם בדן גורמה) הכנתי בשעתיים פטיפור הורס של קפה-שוקולד70% וקויאר פטל, 

ולאודישן מול השופטים הכנתי שתי עוגות ראווה מורכבות בטעמים מיוחדים ובגימור יוקרתי. והשופטים אהבו את התוצרים שהכנתי, השופטים אהבו אותי, ובסוף שיחה מאד ארוכה בחדר השיפוט הם העבירו אותי!!! מבחינתי החלום כבר התגשםJ 

אז האם המזוכיזם שלי השתלם?

המממ...it's complicated...

בפרק האודישנים האחרון של בייקאוף, בסוף הפרק, בלי יותר מידי הסברים, הראו מי ה-14 שנכנסו לנבחרת מבין כל ה-28 שעברו את השופטים. אז לכל מי ששלח לי הודעות המומות על איך אני לא בנבחרת- קודם כל תודה על האמון, ושנית- אין לי ממש מה לומר, כי גם לנו לא סיפקו שום הסבר...כך יצא שביום ה' 22/6/17 הלכתי הביתה מאושרת, לאחר יום צילומים ארוך ומתיש, בידיעה שהשופטים העבירו אותי, וביום א' 25/6/17 שהיה "יום דילול נבחרת" חזרתי הביתה עם הבשורה שאני לא בנבחרת. יום שלם בשמש הקופחת של נמל ת"א, בלי אף משימת הדחה, פשוט יום שלם שבסופו הקריאו שמות מי נכנס ומי לא. אז אני לא...ובזאת הסתיימה בשבילי חוויית הבייקאוף לנצח...אבל אני לא מצטערת לרגע ומאד גאה בעצמי על מה שכן עברתי והשגתי. גאה בכל התוצרים שהכנתי לכל אורך התהליך וגאה שעמדתי בכל המשימות שניתנו לי. האודישן שהראו בטלוויזיה הוא רק הישורת האחרונה...מדובר בתהליך אינטנסיבי של ארבעה חודשים בהם עברתי הרבה ראיונות, תחקירים, אודישנים... ארבעה חודשים לחוצים בהם נתבקשתי להגיש הרבה  מתכונים שתוכננו למהלך העונה. מתוך אלפי אנשים שהתחילו תהליך, אני הגעתי לעמוד מול השופטים ולהגיש להם את המנה שלי, וזה היה מטורף!! לראות את קארין גורן שגדלתי עליה (למרות שאנחנו קרובות בגיל), וכמובן מרגש להגיש מנה לאסטלה שאני כל כך מעריכה. כולם התחברו מאד למראה שלי ולשינוי שעשיתי בחיים. אפילו אדוני החמיא נורא לעוגה שלי ואמר שהיא מזכירה לו אומנות יפנית (ברור שנחתך בעריכה, הערות על ג'לטין- נשארJ ). מתוך כל אלו שהגיעו ליום הצילומים אני מכירה הרבה אנשים שלא שידרו את האודישן שלהם...אז כנראה מישהו שם חשב שאני "עוברת מסך" ובאמת קיבלתי הרבה זמן מסך- גם בכל הפרומונים לפני התוכנית, גם בראיון שנתתי לליאון רוזנברג לפני שהתוכנית עלתה, וגם באודישן עצמו (אפילו תיאור הפרק היה עליי- "היא עזבה קריירה מבטיחה כמהנדסת תעשייה וניהול כדי ללמוד קונדיטוריה אצל הגדולה מכולן. עכשיו המורה אסטלה והתלמידה לבנת, נפגשות באודישן. האם יהיה סוף מתוק?"). ובנוסף הזמנה לתוכנית הבוקר של פאולה וליאון... ועל זה אני יכולה רק לומר תודה, כי אפילו הקצת הזה הביא לכך שהרבה אנשים מזהים אותי ברחוב וזה די נחמד...

בתוך כל התהליך הארוך הזה עברתי גם כל מיני דברים גופניים שהקשו עליי. אחד מהם היה אלרגיה חמורה שפיתחתי לתרופה ביולוגית שאני לוקחת. מיותר לציין שזה רק הלחיץ אותי יותר, כי מה אם קורה כזה דבר ביום צילומים? ומצד שני, אם אני מפסיקה את הטיפול אני בסכנה שהגוף פשוט לא יתפקד...וכך הייתי בלחץ גדול עוד יותר. כך שברגע שהבנתי שאני לא בנבחרת- התחושה הראשונה היתה, כמובן, אכזבה עצומה, הרגשתי כמו משה שלא נכנס אל ארץ ישראל המובטחת...אבל למחרת בבוקר (לאחר שקמתי וקירצפתי את כל הבית, זו הדרך שלי לריסטארט) הרגשתי פשוט הקלה. חזרתי למטבח שלי, לאפות בשקט, בלי מצלמות, בלי לחץ של זמן, עם כמה הפסקות שבא לי בין שכבה לשכבה, בכיף שליJ חזרתי לנשום. אז שלום ולא להתראות ריאליטי, הכי טוב לי במציאות האמתית.

על נסיעות וזיכרונות, או מכתב למאי

אני זוכרת את אחת הנסיעות  הראשונות שלנו יחד. זה היה יום הולדתי ה-27, סוף ינואר, מזג אוויר חורפי וגשום למדיי בחיפה. כשיצאנו מהמרפאה, מיד לאחר שפגשתי אותך, יצאה קשת מדהימה בשמיים, וברדיו ניגנו שיר מושלם ואני הייתי מאושרת מהנוכחות של האסטרונאוט/ית הקטן/ה  אצלי בבטן (כך קראנו לך עד שידענו שאת את, ואז נתנו לך את השם מאי).  זו היתה פשוט נסיעה מושלמת! השמש שמחייכת לה מלמעלה מבעד לעננים והשמש הקטנה שזורחת בתוכי.

 הנסיעה הבאה שנחקקה בראשי היתה כשהיית בת 3 חודשים ונפרדנו מהעיר חיפה. את ואני יצאנו לדרך בלילה, והשארנו את אבא לחכות להובלה שתגיע בבוקר. זו היתה הפעם הראשונה שבה נהגתי עם כזה מטען יקר! נסיעה ארוכה, בלילה, עם הדבר הכי יקר בעולם.  האמת היא שהיו לי המון חששות מהנסיעה הזו, כי את לא היית תינוקת חובבת שינה (בלשון המעטה, נהגת לצרוח כל פעם כשרק היו מושיבים אותך בסל-קל), לכן חיכיתי שתתחילי את שנת הלילה שלך. אמבטיה אחרונה בחיפה, פיג'מה נקייה, הנקה ארוכה, ויצאנו לדרך, נפרדות מהעיר בה נולדת ונוסעות אל ביתנו החדש. איך שמחתי כשהדרך הסתיימה ויכולתי להעביר אותך בביטחה לעריסה. ואת, כאילו ידעת והרגשת, שיתפת פעולה וכל הדרך ישנת (זה לא חזר על עצמו שוב...).

היו לנו מאז עוד אינספור נסיעות ואינספור חוויות, 

ותמיד יש את אלה שיישארו צרובות בזיכרון, כמו הנסיעה שעשינו היום לעבר התחלה חדשה בחייך. בשנה שעברה, כשהתחלת לדבר על התיכון הזה למצטיינים ולמחוננים שאת רוצה ללמוד בו חשבנו שזה סתם עוד "ג'וק" שנכנס לך לראש ושזה יחלוף..אבל שיתפנו פעולה ובאנו ליום הורים, וליווינו אותך שלב אחר שלב דרך המבחנים והמיונים הקפדניים, ובלי שנרגיש, החודשים חלפו ומכתב הקבלה הגיע...ומאז- הדחקה. לא רוצה לחשוב על היום הזה, על הנסיעה הזו, על הפרידה הזו...מהרגע שהגיע ה"כן" אני כל הזמן חשבתי על ה"לא". את וילי רוקדות בסלון בפרץ אהבה או שטות של אחיות, ואני ישר בוכה כי זה כבר לא יהיה...את אומרת איזו הערה צינית סביב השולחן, ואני ישר דומעת כי זה כבר לא יהיה...טוב, קצת הגזמתי עם הלא יהיה, כי ברור שאת תבואי לביקורים, אבל הבטן מתהפכת מהשינוי וזה קשה לשחרר, אבל אני בטוחה שזה מקום שבו תוכלי לבטא את היכולות שלך בצורה יותר מוצלחת מבתיכון העירוני, בטוחה ששם תהיי מוקפת בילדים שיותר דומים לך ושיהיה לך יותר טוב, וזה בדיוק מה שאני מזכירה לעצמי כשהדמעות חוזרות. אז במהלך כל הנסיעה לשם, יחד איתך, הייתי עסוקה בלא לחשוב, וכשהגענו מיד נכנסתי לתפקיד מוניקה גלר וניקיתי כל פינה בחדר החדש שלך, וכל היום היו שיחות ומפגשים מעניינים עם הסגל, והרגשתי ממש קולית שאני לא בוכה, אבל ברגע הפרידה פתאום הכל התפרץ והבכי ליווה אותי למשך כל הנסיעה חזרה (בייחוד כשפתאום שידרו ברדיו את "עוף גוזל"...)

אז בנימה אופטימית ורגשנית זו אני מאחלת לנו עוד הרבה נסיעות וחוויות משותפות, כמו פעם, וברגעים מאתגרים שיהיו לך בדרכך העצמאית אני תמיד אשמח להיות השמש הקטנה שלך, בדיוק כמו שאת היית השמש הקטנה שלי.

אוהבת תמיד (גם ממרחק שעה נסיעה), אמא

פוסט לפנים

מכירים את הפרסומת של רותם סלע וטכנאי המזגנים של טורנדו? זו שבה היא מתקשרת להזמין טכנאי ומיד מתחילה להתארגן לכבודו- מתקתקת את הבית, מתאפרת, מורחת לק...מה שנקרא "בקטנה"J לא מזמן, כשהיא רק עלתה לשידור, נתקלתי ברחבי הפייסבוק בדי הרבה פוסטים של חברות המחשיבות עצמן פמיניסטיות כנגד הפרסומת השוביניסטית והמנמיכה הזו (מצד שני, אף פעם לא ראיתי אותן כותבות ביקורת דומה על פרסומות לאבקת כביסה בהן הגברים יוצאים טמבלים..). אני, דווקא, מ-מ-ש אוהבת את הפרסומת!!! היא כל כך חמודה!!! היא כל כך אני!!! לקוחה מתקשרת להגיד שהיא עוברת לאסוף משהו, ישר אני מסדרת את כל הבית, מנקה את הגז, עושה אבק, מעבירה כלים למדיח, ובסוף היא מבקשת שאוציא לה את ההזמנה לרכב....כשהנהג של מר קייק מגיע עם משלוח ו"תופס" אותי עם פיג'מה וללא איפור אני מתפדחת לפתוח את הדלת...כל מי שמכיר אותי יודע שקשה לתפוס אותי בלי איזו צללית ורודה על העיניים, סומק ורוד על הלחיים, גלוס ורוד על השפתיים, משהו...ורוד...על הפנים...ולמה אני מספרת לכם את זה? כי בשבוע וחצי האחרונים לא התאפרתי בכלל. כך רצה הגורל...

אז זו אני...לא הפרצוף הכי יפה בעולם, אבל זה הפרצוף שלי, ובגדול אני אוהבת אותו, ובעיקר- רגילה אליו מזה 42 שנים. ומה קורה כשיום בהיר אחד את מתעוררת בבוקר וכל הפרצוף החמוד שלך נפוח ואת מרגישה כאילו מיס פיגי, בכבודה ובעצמה, מסתכלת עלייך מהצד השני של המראה? ומה עושים כשכל הצוואר פורח ומגרד? בעקרון נבהלת...ונלחצת...מה שהופך את מיס פיגי לעוד יותר מאיימת...ואז את נותנת קריאה לבעלך שקולו נשמע מחוץ לאוהל (מידברן וזה) שיביא לך בדחיפות כוס תה, ומתחילה לנסות את מזלך בקומפרסים. ואחרי חצי שעה של קומפרסים מיס פיגי עדיין מסתכלת עלייך. והכל פויה ולא נעים. אז את שמה על עצמך איפור (מפגרת, לא יכולה בלי) ויוצאת אל המרפאה. ולמרות המשקפיים הגדולים, את מרגישה שכולם רואים ורוצה רק לסיים עם זה ולחזור להסתגר באוהל. הרופאים במרפאה לא נבהלו (מזל), נתנו כדורים נגד אלרגיה ושלחו אותי לדרכי. לבדידותי. באוהל. כי לא רציתי שאף אחד יראה אותי ככה, לגמרי לא הרגשתי אני. וזה הזמן להודות לכל חברי המחנה ששאלו מה יש לי ולא נבהלו כשהרמתי את המשקפיים והראיתי להם. ואפילו משחת פלאים למריחה על הצוואר קיבלתי מאחד מחברי המחנה שהוא הרבליסט. ומרחתי אותה באדיקות, למרות שהיא היתה ירוקה ולא ורודה...למחרת אפילו לא ניסיתי להסתיר עם איפור. בעצתה של אשה חכמה אני נותנת לפנים שלי מנוחה ומשאירה אותם נקיים. בעצתה של אשה חכמה אחרת אני מכסה את פניי הנפוחים בפלחי מלפפונים שיספחו את הנוזלים, ונראית לרגע למתבונן מהצד כמי ששוכבת במכון יופי...אך האלרגיה בשלה.

הימים חלפו, המידברן הסתיים, הפרצוף עדיין נפוח, הצוואר עדיין אדום ומגרד, ואני מגיעה היישר אל הציוויליזציה למוקד של מכבי לקבל זריקות סטרואידים ואנטי-היסטמינים. רק כעבור שבוע (!!!) הפרצוף שלי חזר לעצמו. ואני מסתכלת על עצמי במראה ואוהבת מה שאני רואה שם, בלי איפור.

עם קצת כתמים שחורים מתחת לעיניים.

נקי לגמרי.

שלי.

אני.

אז כל הדבר הזה נתן לי שיעור חשוב בלאהוב את עצמי בלי קשר למה שאני רואה במראה (חייבים משהו חיובי, לא?) וגרם לי לאהוב אפילו יותר את בעלי שמתייחס אליי כאילו אני איזו אלה מהאמזונס גם כשאני נראית הכי ג'יפי בעולם... ועכשיו, לעזאזל, חייבת להבין למה אני אלרגית (מקווה מאד שלא למדבר, כי חיי כבר לא יהיו חיים ללא המידברן.....)

על מידברן, מסיבות, ושאר ירקות...או במילה אחת- שחרור. ליבנת גוטליב, פברואר 2017

אני (שעתיים לפני תחילת המסיבה): אוף, אנ'לא יודעת מה ללבוש למסיבה

ילי (הקטנה שלי): זו מסיבה של מידברן?

אני: כן

ילי: אז תזרקי על עצמך משהו מוזר ותלכי...

אז שמתי על עצמי משהו "מוזר" והלכתי למסיבת הבורדל של הפוסינימה, המחנה הכי פמיניסטי על הפלאיה.

ללילה אחד ארוך ומיוחד, מועדון הבסקולה הפך לבורדל תוסס ומנצנץ עם עיצוב מדהים, מוסיקה מעולה ומופעים של נשים גדולות מהחיים, שלא נתנו לאף אחד להיות בשום מקום אחר חוץ מהכאן והעכשיו. ולזה אני קוראת חוויה משחררת! ומה זה בעצם שחרור? הרי אפשר להשתחרר רק אם אנחנו כבולים מלכתחילה, אז ממה אנחנו שואפים להשתחרר? כולנו, הרי, כבולים למשהו- בין אם למוסכמות חברתיות, בין אם לדאגה שמפגינים אלו שאוהבים אותנו, כין אם למחשבות שרצות לנו בראש בלופים אינסופיים... אז בשבילי, מידברן, על כל פעילויותיו, הוא סוג של שחרור אחד גדול. למרות שאני די מטעה, משום מה, ועושה רושם של בחורה קלילה, אני בעצם מהטיפוסים שנורא קשה להם להשתחרר...בעיקר מעצמי... בגלל שאני כל הזמן מודעת וחושבת...וחושבת...ומתכננת...בערב הזה, להפתעתי ולשמחתי, הצלחתי להרגיש שחרור אמתי. זה די היה עניין של החלטה, לא לחשוב על כלום ופשוט להיות וליהנות, ועמדתי במשימה של עצמי לקבל שחרור מהראש שלי, מהמחשבות שלי, ממה יגידו השכנים שראו אותי יוצאת מהבית ב"לבוש בורדלי" (ככה זה כשאתם גרים בפריפריה ולא בעיר הגדולה..., הם תמיד מציצים מהחלון על כל רחש שקורה בחוץ...), שחרור מכל הדברים שצריך לעשות היום, מחר, עוד שבוע, עוד שנה...שחרור מהעייפות שלי (הו, העייפות התהומית שקיבלה השבוע גושפנקא רפואית בשם פיברומיאלגיה, אבחנה שמיד הדחקתי כי מעייף מידי לחשוב מה עושים עם זה עכשיו), שחרור מתרמיל הצרות שלי (לכולנו יש תרמיל כזה על הגב, לא? רק הגודל משתנה), שחרור מכל מה שלא קשור לדבר המדהים הזה שאני חווה עכשיו. והי, כשקוראים לכם ליבנת גוטליב- זה קשה! אבל הצלחתי, פשוט להיות. פשוט ליהנות. הצלחתי להשתחרר... הייתי טעונה בהתרגשות של השתייכות למחנה חדש (ז'תומרת המחנה לא חדש, אני חדשה למחנה..) ולראות את הדבר הזה קורם עור וגידים נתן תחושת סיפוק אדירה וגאוות יחידה מטורפת.

המופעים היו כל כך נכונים לערב! אחת אחת הן עלו לבמה, אוסף של נשים מיוחדות, שונות לגמרי אחת מהשנייה, ולמרות זאת- כל כך דומות. רוקדות את עצמן בצורה הכי משוחררת שיש, הכי יפות שיש, כי הן פשוט הן ולא זיוף של שום דבר אחר, מרתקות את הקהל במופעי אש, מופעי לוליינות, שירה- מהבטן, מהגרון, מהלב, מהנשמה. כמה עוצמה יש לקול שלנו, לגוף שלנו, לכל תנועה שאנו עושות, לכל חיוך, לכל מבט, כמה כוח, כמה עוצמה! רציתי לחבק את כולן, אהבתי את כולן, נשים גדולות!  תודה שהזכרתן לי לאהוב את עצמי! למרות הכל!

בקומה השנייה, בחלל הסינמה, הוקרן סרט שהופק בייחוד לאירוע, ונראה שמאחורי כל בחירה עמדה מחשבה רבה. המילים, המסרים, התמונות, הצלילים, הכל היה כל כך מדויק וכל כך נכון! רבצתי על אחד המזרנים שכיסו את הרצפה והופנטתי אל המסך הגדול, צופה שוב ושוב במדונה שמצהירה שהיא bad feminist, different kind of feminist. גם אני, מדונה, גם אני! לצד האביר הפרטי שלי שמקבל אותי על כל רבדיי (אפילו שאני לא מכינה לו קציצות...).

וזה רק פסיק של הפסיק ממה שאני אוהבת בקהילה הברנרית המטורפת הזו. זה אף פעם לא עוד מסיבה. כל מסיבה היא וואוו, עם תפאורה וואוו,  ועם אנשים וואוו, ותלבושות וואוו, ולכל פינה שלא תפנו תיכנסו לתוך סצנה מעניינת, או שתיצרו בעצמכם סצנה מיוחדת, גם אם היא תתבטא רק בחיוך, קידה, קריצה, מבט, זה הרגע שלכם! תהיו! תחוו! תשתחררו!!! תדברנרו... 

מאחורי החיוך

מאחורי החיוך#1

הן באות אליי לסדנת אפייה, ולפעמים, בכמה שעות של לימוד, עבודה, אפייה, נרקמות שיחות מאד אינטימיות בהן אני מגלה שוב ושוב כמה הן גיבורות, וכמה חיוך ענקי יכול להסתיר מאחוריו כאב גדול. והלב שלי מרגיש מחובר לכל אחת ואחת מהן- אחת ששכלה בחודש אחד גם את אמה וגם את העובר שבביטנה והאפייה הפכה ל"happy place" עבורה, המקום ליצירה, המקום להחלמה. אחת ששכלה את בנה הקטן, נשמה טהורה, ושמו מקועקע על אצבעה וזכרו צרוב לנצח בכל תא מתאי גופה. אחת ששכלה אח צעיר יפה תואר ואהוב באופן ביום בהיר אחד. אחת ששכלה את בעלה לאחר שנים ארוכות של זוגיות וצריכה ללמוד התרגל ללבד. אחת שנלחמה יחד עם אמה גם במחלה וגם בבירוקרטיה של משרדי הממשלה עד שזו הסתיימה, ועוד ועוד סיפורים שמשאירים אותי לרגע חסרת מילים. ואני כל כך מעריכה אותן, איך הן מספרות לי את הדברים הקשים האלה מבלי להוריד אף דמעה (בעוד שאני מתאפקת מאד להסוות את שלי, כי ההצגה/אפייה חייבת להימשך). אבל ברור לי שזה מגיע אחרי אינסוף דמעות ואחרי הרבה מאד עבודה עצמית, כל אחת בדרכה היא. אני כותבת בלשון נקבה כי לרוב בסדנאות עם משתתפים ממין זכר זה לא קורה, האינטימיות הזאת מתרחשת רק בסדנאות עם נשים. יש משהו חזק בשיתוף ובחיבוק הקבוצתי וברגעים הקטנים האלה שנוצרים ונשארים. וגם אם זה יהיה כל הממשק בינינו, רק 4/5/6 שעות מהחיים, אני יודעת שהן נגעו בי ואני נגעתי בהן.

מאחורי החיוך#2

אני מקבלת טלפון מאמא שהבת שלה לומדת במסגרת של חינוך מיוחד והיא מבקשת לרשום אותה לקייטנת האפייה שלי. אני מבקשת ממנה לבוא אליי כדי שאוכל לראות את הילדה ושנוכל לשוחח ולהחליט יחד האם הדבר בר ביצוע בתנאים הקיימים. אין לי ניסיון בחינוך מיוחד, וברור לי שהנערה ששכרתי בכדי לעזור לי בקייטנה תצטרך כנראה להיות צמודה לילדה, אבל משהו בחיוך שלה כבש אותי. חיוך אמתי! העיניים שלה ממש זרחו מרוב אושר כשסיפרתי לה מה נלמד להכין בקייטנה. והחיוך הזה הוא שגרם לי לרצות לעשות את זה למרות הקשיים הצפויים. ומה זה בכלל "ילדה עם צרכים מיוחדים"? הלא לכל אחד מאיתנו יש צרכים מיוחדים... גדולים כקטנים...הילדה הפרפקציוניסטית שבכתה בכל פעם שיצא לה תוצר מכוער (לטעמה), הילדה שרצתה שאני אכין לה הכל כי זה חייב להיות מושלם בשביל אמא, הילדה שאיבדה סבלנות אחרי 5 דקות של עבודה ורצתה רק לראות טלוויזיה, כל ילד והצרכים המיוחדים שלו...ואני שמחה על ההתנסות הזו שהיתה לי, כי חיוך אמתי אחד של ילד שווה את כל העבודה שבעולם.

מאחורי החיוך#3

אז מה החיוך שלנו מסתיר? אנחנו מחייכים כשאנחנו מאושרים, כשאנחנו שמחים, אנחנו מחייכים כשאנחנו מרוצים, כשטוב לנו. אבל לפעמים אנחנו בוחרים לחייך למרות כל מיני דברים אחרים. למרות שכואב נורא, למרות שעצוב, למרות שמתסכל. למה? כי אומרים שהצחוק יפה לבריאות, ושהחיוך יכול להעלים כאבים, לא? זה, בכל אופן, מה שאני עושה, רוב הזמן. חוץ מבימים שממש ממש ממש כואב, ואז אני פשוט לא מראה את עצמי לאף אחד...ומרשה לעצמי גם לבכות ולא מכריחה את עצמי לצאת מהמיטה ולעטות חיוך על הפנים.

היא מלווה אותי בדיוק שנתיים וחצי, ה"אורחת הלא רצוייה שלי", דלקת מפרקים שגרונית, ולמרות שאני מטופלת בתרופות חדשניות יש ימים בהם הכל כואב מאד והכי לא בא לי לחייך, אבל אני לא יכולה להראות את הכאב. מי שמכיר אותי באמת, מספיק לו להסתכל לי בעיניים ולהבין הכל. אבל כל השאר, הם "יקנו" את החיוך. וחלילה אל תטעו לחשוב שזה חיוך מזוייף. להיפך, זה חיוך שעוזר לי להרגיש יותר טוב. מעין טאקטיקת ריפוי עצמי בחיוכים. כמו שסבתא שלי נהגה לומר כששאלו לשלומה- אומרים טוב שיהיה טוב!- אז תחייכו, אומרים שזה בריא...:)

איזה כיף שיש המון חברים

תקשיבו, מאז שאני קונדיטורית יש לי הרבה יותר חברים...לא יודעת למה, אבל הרבה אנשים רוצים להיות חברים שלי, בפייסבוק, כן?

אני זוכרת בעבר (הבכלל לא רחוק) כשהייתי פוגשת אנשים חדשים והגיעה השאלה של "אז מה את עושה" (היא לרוב מגיעה) תמיד התשובה שלי (מהנדסת, עובדת בחברת הי-טק) היתה גוררת מבטי אכזבה. כאילו בגלל איך שאני מתלבשת/מדברת/מתנהגת ציפו למשהו יותר יצירתי, צבעוני, מעניין, ואני באה להם עם האפור הזה של ההי-טק בקטע לא קשור. אז עכשיו כשאני מציגה את עצמי כקונדיטורית זה תמיד מלווה בהתפעלות, ולעיתים אף בקנאה! מה אני אגיד לכם, אני שמחה שאני כבר לא מאכזבת אנשים....אבל בעיקר את עצמי, כמובן. שאני לא מאכזבת את עצמי וקמה כל בוקר לעבודה שאני כבר לא אוהבת ב-100%. ואם אתם לא 100% במשהו אז אל תהיו בו בכלל.

Anyway, כל המעבר הזה לעולם הקונדיטוריה הביא איתו מאות הצעות חברות בפייסבוק. אם פעם הייתי מאשרת רק אנשים שאני מכירה, היום אני כבר פחות בררנית ומוצאת את עצמי עם קרוב ל- 2000 חברים, שלא תמיד ברור לי למה הם רוצים להיות חברים שלי, אבל בסיידר. יש כמובן חברויות שמתפתחות גם מחוץ לממלכת הפייסבוק, וזה תמיד כיף ומפתיע להכיר בלייב את האנשים שמאחורי הסטטוסים, שמאחורי התמונות, וזה מוליד הרבה שיתופי פעולה והפרייה הדדית, או סתם מפגשים כייפיים של חברים. אז הנה, מאז שאני קונדיטורית יש לי יותר חברים...

אבל עם כל החברים החדשים, יש את הגעגוע לחברים הישנים. געגוע לכל החברויות שלא ממש נגמרו באופן רשמי, אבל נגמרו. לכל הפרידות שלא ממש התרחשו אבל קרו, איכשהו.

חברים קרובים שהיו לכם ושליוו אתכם כברת דרך ארוכה, עשיתם יחד מסעות כומתה, קיבלתם יחד דרגות, שרתם שירים בשני קולות במקלחות, ליוויתם זה את זה בחתונות, בלידות הראשונות, ופתאום, מבלי שאף אחד שם לב, הקשר נגמר ואתם כבר לא שם בשבילם. פתאום אתם רק עושים להם לייק בפייסבוק ופתאום רואים בתמונות הריון חדש, וצביטה קטנה בלב, כי מה קרה? למה? והאם מאוחר מידי לתקן? האם יהיה פתאטי מידי להתקשר? נכון, אנשים הולכים לפעמים לכיוונים שונים, אנשים מתפתחים, ולא תמיד נשאר "בשר" או מכנה משותף לקשר, ועם זה אני בסדר, אבל אנשים שאתם ממש אוהבים ופתאום התאדו לכם מהחיים? זו אני? אתם?

אז יש לי הרבה חברים חדשים, וכל חבר חדש שנכנס לחיי מכניס איתו מיד גם געגוע. געגוע ליום הזה שכבר לא נהיה חברים...

** אם קראתם פוסט זה ואתם מתגעגעים אליי בחזרה, יאללה, 'תקשרו :)